גלי סמבירא, "שלושים חודשי אהבה"

"שני מצאה אותי. את המפגש הראשון בינינו רק היא יכולה לתאר: "מאות נשים הסתובבו על כר הדשא בחווה, נרגשות, נלהבות, מתאמצות להוציא מעצמן את המיטב. כולן רוצות להגיע ל'מלכת המדבר', רק ארבעים יתקבלו, ובתוך ההמולה בולטת בין כולן אחת, כהה, גבוהת קומה, קצוצת שיער. עיני עוקבות אחריה מרחוק. היא מושכת את מבטי שעה ארוכה – שלווה, שקטה, כאילו מתבוננת על הנעשה מהצד, בחיוך נבוך. מבוכה קיומית מהולה בעוצמה שקטה. אולי הניגוד החד הוא שמשך אותי, עוצמה ומבוכה. רק איתה אני רוצה לצאת למסע הזה, החלטתי בליבי. נכנסתי לרשימת ההמתנה, וכעבור חודש הטלפון בביתי צלצל. 'שלום, קוראים לי גלי, אני בצוות סוזוקי של מלכת המדבר. מישהי עזבה את הצוות ואיתן ביקש ממני לנסות לשכנע אותך להצטרף כי את הבאה בתור, אבל אני מבינה שכבר שיגעו אותך בעניין הזה.' זאת היא, האחת והיחידה, זו שהחלטתי שרק איתה אני יוצאת למסע. מכיוון שלא שמעה את התגובה – או את הלמות
ליבי – היא המשיכה לנסות ולשכנע. 'תראי, את חייבת לבוא איתי, כי הקודמת פרשה בגלל חברת הצוות השלישית, ואם אני נשארת רק איתה, אני לא נוסעת...'"

אני יורדת מהאוטו במגרש החניה בצוק של תל-אביב, מזהה מרחוק את הסוזוקי ג'ימני של זהבה. על צידו נמתחת בחורה בטייץ צבעוני וחולצת טי לבנה של "מלכת המדבר", קושרת מזרנים על הגג. הג'ינג'ית ניגשת אלי, נוגעת, מקבלת, מדברת, כאילו אנחנו מכירות שנים. אנחנו עולות לג'יפ ויוצאות למסע, תחילתו של אחד המסעות החשובים בחיי. בצומת אשדוד אנחנו מכירות שנים.

הרגשתי זרה בחברת נשים. מבוכה קיומית שיתקה אותי כבר בגיל שלוש בוויכוח על הבובה הכי יפה. פחדתי מהן בגיל שמונה כשפגשתי אותן בגירסה הטבעית, הראשונית, בלי העידון והפוליטיקלי-קורקט שמתפתחים בהמשך, מושכות בשיער, רבות על המברשת, למי יש שיער הכי ארוך, מי הכי יפה, מי הכי. בגיל שתים-עשרה, כשהצטרפו ל"מועדון הרצינות הנשית התהומית", לא הצלחתי לצחוק איתן, לא הצלחתי להצחיק אותן. הן לא צחקו, בעיקר ציחקקו, בדרך-כלל מהשטויות של הבנים. בגיל ההתבגרות שתקתי, בצבא התביישתי. שנתיים בלי מקלחת באמצע השבוע, מתנדבת לכל שמירה או לילה בלי שינה כדי להתלבש בחשאי, הולכת למקלחות של הבנות בשלוש לפנות בוקר ביום שישי, מה הסיכוי שאחת משש הבנות שנשארו שבת תגיע למקלחות עכשיו? ובכל זאת, ליתר ביטחון, קירבתי את הספסל עם הבגדים למקלחת, לא נורא אם הבגדים קצת יירטבו, עדיף קצת קור.

גדלנו, בגרנו, שיחת הבנות הפכה לשיחת נשים, ואני עדיין התכווצתי אל משענת הספה, בוהה באוויר, כשהן דיברו על פספוס של יום עם הגלולות, מבצע של חזיות, כאבי מחזור, מכשיר חדש להורדת שיער, על החבר של ההיא והחדש של זאת, ועל "מי צריך את כל הגברים האלה בכלל". באמת מי. עם גברים היה תמיד יותר נוח, יותר בטוח, אבל משעמם, שטחי. הבנות הקסימו אותי, ריתקו אותי, רציתי להיות איתן, לא יכולתי להיות כמותן. זרה פה וזרה שם, חיפשתי מקום. מצאתי את עצמי.

בערב היום הראשון, כשהגענו לחניית הלילה, היא שאלה אם אני "באה להשתין". מופתעת מההצעה הישירה, ועוד יותר מופתעת מעצמי, הצטרפתי. כרענו זו לצד זו, מצב מוכר ושכיח בקרב נשים, שמשום-מה צריכות לעשות את זה תמיד בזוגות. לא אני. אני תמיד התביישתי. מנשים. התביישתי אפילו להיכנס לשירותים. חברי הקרובים חשבו במשך שנים שאני פשוט "לא עושה את זה". כך, מבושה, התפתחה התדמית "הלא-אנושית" שלי. הסתכלתי עליה במבט נבוך-מחויך, על הטבעיות והפשטות, וחשבתי לעצמי שהטיול הזה, האווירה הזאת, המדבר הזה, האישה הזאת, עושים לי משהו. ישנו זו לצד זו, שק שינה לצד שק שינה, קרוב, שלא יהיה קר.

הייתי בכלא המגע הפיזי, עמוק בתוך הקופסה. אף אחד לא נגע בי במשך שנים, אפילו לא חיבוק משפחתי או חברי. סף הרגישות שלי עלה עד שנאלצתי להתרחק אפילו ממגע אקראי כדי לא להתפרק. יצרתי סביבי הילה מגוננת, מסר בלתי מילולי חד-משמעי שעבד יותר טוב מכל פרסומת של משרד התחבורה – "שמור מרחק".

בכיתה י' בדרך מהצגה בתל-אביב אורית נרדמת באוטובוס. הראש שלה מתנדנד מצד לצד ולעיתים נחבט קלות בחלון. אני רוצה לתמוך בעדינות בראשה ולהניח אותו בביטחון על כתפי. אני לא יכולה. איך עושים את זה? חשבתי, תיכננתי, התבוננתי. עקבתי אחר תנועות הראש כדי לזהות את הרגע המתאים לתפוס אותו, ניסיתי לחשב את הרגע שבו ראשה ייחבט שוב בחלון והיא תתעורר. רק שלא תתעורר. רק להניח את ראשה על כתפי. יכולתי להתבונן ולתכנן כך כל הלילה. ארבעים דקות ניתחתי וחישבתי ורציתי, מתקרבת ונסוגה. איך נוגעים. אני כל-כך מסורבלת, מגושמת. היא תתעורר ותיבהל. אולי רק לעזור לו ליפול בכיוון שלי? אני מגביהה את כתפי ומתקרבת, הוא נופל לצד השני. לא לגעת. אני חושבת על אמא של אורית. היא לא אוהבת אותי. היא תוקעת בי את המבט הזה שלה, המבט שאומר "את הרסת לי את הילדה", מאשימה אותי שבגללי היא התחילה לעשן, ובכלל, כל הכיתה התחילה לעשן בגללי, ואני הייתי היחידה בכיתה ט' שאפילו לא ניסתה לעשן.

אימהות יודעות. לא תמיד הן יודעות מה.

ארבעים דקות ארוכות חלפו. הגענו הביתה, אני עדיין חושבת, מתכננת. בפעם הבאה אדע מה לעשות כדי להניח את ראשה על כתפי. חלפו שנים."

"שלושים חודשי אהבה", גלי סמבירא