מחלק פשעים מיוחדים

הסיפור של "מחלק 13" זניח לחלוטין, אבל למען ההגינות, הנה הוא – פושע אכזרי (לורנס פישבורן) נעצר ומועבר למתקן כליאה שמור. מפקד תחנת המשטרה (איתן הוק) מכין צוות לשמור על פושע הזהב שנפל ברשתו, אלא שבלילה הסוער בו מתרחשת העלילה מותקפת תחנת המשטרה על ידי קבוצת לוחמים. האיום החיצוני מאלץ את הטובים והרעים לשלב ידיים כדי לשרוד.

היחיד על המסך שמסב הנאה הוא השחקן המוכשר והיפה איתן הוק, והוא בודד ביכולתו להחדיר מעט חיים ואמינות תחת מעטה השממה הכללי. לורנס פישבורן, האיש הרע, עוטה על עצמו את פרצוף מורפיוס שלו ולא מזיז שריר פנים אחד למען צופים שאינם תלמידי חטיבת ביניים. הנשים בסרט הן סאגה מפחידה בפני עצמה. עם איפיוני דמויות רדודים ולא אמינים, הופכות מריה בלו ("אי.אר") ודריה דה -מתאו ("הסופרנוס") לקונצרט זייפני לארבע שדיים. דה מתאו נתקעה עם איפיון דמות שמסתכם בכך שהיא אוהבת לעשות סקס עם פושעים, ולבלו ניתנה תכונה עמוקה - הפרעה נפשית הגורמת לה לספור טורים מתמטיים בסדר עולה כל אימת שהיא חשה בסכנה. אני נשבעת. הקאסט הנוצץ מציע יהלום נוסף - גבריאל בירן, אבל התסריט דואג לפזר גם על ההבטחה הזאת טונות בוץ של חוסר יצירתיות מחניק.

רשימת המכולת של "מחלק 13" מונה 127 פעמים של המילה "פאק", מספר אינסופי של יריות מכלי נשק שונים לכל כיוון אפשרי, קלוז אפ על עין רצוצה ומלאת דם ומספר בלתי מבוטל של חבטות, נפילות, מכות, דם וכיוצא באלה. העלילה הקלושה יכולה, כאמור, להסתכם בקצת פחות מפיסקה אחת. לא סתם הוליווד הולכת אחורה אל סדרה של רימייקים – אין לה מה לומר, אז היא הולכת לנבור בהצלחות העבר ומנסה להחזיר עטרה ליושנה.

אם מרימים את כותונת ההתחסדות אפשר לראות שהאלימות על המסכים חוגגת כבר שנים לא מעטות, והאמריקאים הם ממש לא המקור היחיד שלה. טרנטינו והקוריאנים, הסינים, היפנים, אפילו הבריטים מציעים את הגרסה הפרטית שלהם למרחץ הדמים. ובכל זאת, איכשהו כשזה מגיע לאמריקה, כל ניסיון למצוא בדל משמעות שמעבר לצלצולי הקופות נתקל בחומה אטומה. עומק של כרטיס ברכה הוא מחמאה עבור סרטי האקשן האמריקנים שראיתי בשנה האחרונה. לז'אן פרנסואה רישה, הבמאי שמאחורי הזוועה, אין ניסיון רב. מאחוריו מספר זעום של סרטים, ושפת הבימוי שלו היא בעיקר העתקה של כך מה שכבר קרה. כמו לארץ בה הוא עובד, כך גם לו אין משנה חדשה, רק תקיעות שמתבטאת ברצון לשחזר תקופות טובות יותר.

החלק העצוב באמת של "מחלק 13", הרימייק החדש מבית היוצר ההוליוודי, הן בשורה התחתונה, כותרות העיתונים בישראל. ילדה בת 15 נרצחת, עלייה מטאורית באלימות, פצצות לגבות וסכינים לריסים, ועדיין סרט כמו "מחלק 13" מוקרן על המסכים כאילו אנחנו עכברונים עיוורים חסרי מודעות בסיסית. ישראל מאמצת בחום רב את המנטליות האמריקנית, על אלימותה, רדידותה והרגשת הדריכה במקום שלה. הדרך אל גלאי מתכות בשערי בתי הספר הציבוריים סלולה לפנינו – כל יום שעובר אנחנו בוחרים בה מחדש. אם כך, גם אני מבקשת לממש את זכות הבחירה. אני בוחרת לפטר את נביאת הזעם שבי. אחרי הכל, מה כבר ביקשו ממני, ביקורת קולנוע.