קיירן הבדן הוא מאותן ישויות נדירות שמחזיקות בקצה החוט של העתיד כמו בעפיפון על חוף הים. הוא מערבב, משבש, חותך, גוזר ומדביק, אורז, נושך, מעורר חוסר יציבות, מהתל בשכל הישר, ומרכיב מוזיקה אלקטרונית בדרכו המאוד לא מתפשרת והפתלתלה, שעדיין מצליחה לרגש ולגעת. השיבוט החייזרי הזה שנקרא קיירן הבדן, מלטף את הקו האדום והמחמיר ביותר של המונח "שלמות יצירתית".
זה בטח לא קל לשבת שעות מול המחשב, לדמיין איך נראה העתיד ואז לצייר אותו באמצעות שכבות של צבעים ורודים וירוקים שלבסוף הופכים להיות צלילים, בפורמט שגם הדמיון שלי ושלכם יכול לקלוט די בקלות. הבדן מאוד אוהב להתחיל קטע בסימפול של גיטרה בורמזית מעוותת, נניח, שמתגלגלת בריפיט ומנטרלת את גזע המוח. כמו גלגל ממגנט הסימפול הזה מושך אליו עוד ועוד אינסטרומנטים.
האלבום החדש של הבדן נושק לטכנו, ולא במובן הנוקשה של ביט כבד בגיבוי מכונות מגושמות, אלא במובן הרפטטיבי. מרבית הקטעים נושמים אוויר נקי ומקורי, אבל רק לכמה שניות, סנטימטר מעל המים. זה נשמע כמו ניואנסים קרועים לחתיכות של תופי ג'אז שמתחברים לטריפ-הופ מואץ, ויושבים עמוק בתוך אמבט רוטט של פעמוני מנזר שתקוע על ראש ההר. האלבום החדש של פור-טט מבריק, ושוב מקיש על הנימים הרגישים ביותר של כל הפריסטייל האורגני הזה, אבל הוא לא הפיל אותי. לעומת "Dialogue" מ-99' ו-"Rounds" משנה שעברה (פלוס פרק בסדרת ה-"Late Night Tales" שלו), אני תמיד מוצא את עצמי חופר עוד איזה קבר. בינתיים המעדר מעלה אבק.
פור-טט, "Everything Is Ecstatic" (אן.אם.סי, Domino)
עוד בוואלה!
מחאו כף אל כף
כולם נוהרים לפה, כולם נוהרים לשם, כל הזמן, אני שוכב לי על המיטה המרופטת שלי, בתוך דירה בגודל של קופסת נעלי אול סטאר עם שני חורים בקיר, ומקשיב לאלבום המחווה ל-Slowdive בתוך הסליזיות המרדימה של שעות אחר הצהריים שנוזלות ומתחברות לשעות הערב המאוחרות. ולמה זה? גם כי חבר טוב המליץ, שיהיה בריא, ובעיקר כי אלבום הבכורה של Clap Your Hands Say Yeah השאיר טעם כך כך טוב, שלחזור לתקופת האבן של ימי האינדי, כשאלבומים פשוטים עד כאב עוד נעשו בתום לב ואף אחד לא הספיק להגדיר אותם בפיצ'פורק מדיה, זה הכי כיף שיש.
חם עכשיו ומוכרחים לאוורר ולקרר, ואם אם אין לכם מזגן אז כנראה שאכלתם אותה, אבל אפשר להתקרר גם עם אלבום הבכורה של החמישייה הניו יורקית הזאת שעוררה הדים לוקליים עוד הרבה לפני ששיחררה את הפלא. מדובר בהרכב פאוור-פופ/אינדי-רוק גולמי וקינקי שקרא לעצמו על שם כתובת גרפיטי שמצא תלויה על איזה קיר ערום בברוקלין, ובמהלך סדרת הופעות בכל הברים העכבריים ביותר שמסתתרים בחלקה הקלאסי של ניו יורק סיטי, שאבה אליה החמישייה לא מעט קהל איזוטרי שהכיל אחוז גדול מאוד של יוצאי צבא, ג'ובניקים אמריקאים, ילדים קטנים ומחוטטים והמון עיתונאי מוזיקה. מזכיר לכם איזו סצינה אחרת? גם לי, אבל הרכב כזה לעולם לא היה מצליח להוציא אלבום בתל אביב המעוותת או בירושלים ההזויה.
השירים של מחא-כף אמור הן (בתרגום סופר חופשי) קלים לעיכול במצב רוח ספונטני, הם מעוררי תיאבון ואף משביעים אם מקשיבים ברצף לכל האלבום. התופעה המרגשת והייחודית להרכב הזה היא השירה של הסולן המרשים, שכמו נס קטן ומתוק מצליח להישמע כמו שלושה אחרים שהייתי בכיף מת למענם: דייוויד בירן סולן הטוקינג הדז, גורדון ג'אנו סולן ה-Violent Femmes ואלסדייר מקליין מהקליינטורה. המוזיקה עוטפת את השירה היללנית והסוחפת שלו כמו ספוג שהיה רך פעם ושימוש אינטנסיבי העניק לו מגע מחוספס בשוליים, וגרעין ההשראה טמון בפריטות הגיטרות הבוהקות של לורנס הייוורד הלא הוא Felt, וגם בדינמיקה הפולקית והילדותית של בל אנד סבסטיאן. קולטים את הגשטאלט?
קלאפ יור הנדס סיי יה, "Clap Your Hands Say Yeah" (יבוא)
פרפל הייז
ג'יי הייז הוא מותסס נפש אמריקאי אמיתי, והוא נכנס עם כל הגוף, בכוח ובעוצמה, במה שנקרא סאונד אלקטרוני קונבנציונלי, והופך אותו להמהום מסמם ששום ספקטרום מילולי ויכולת ניסוח תצליח להבהיר בדיוק. זה נשמע לפרקים כמו הרקו פרונט (Harco Pront) הקנדי המטורלל שמעך את כל המורשת האדירה של פרינס, ויצר מפלצת מבעבעת באלבום "Jibberish" משנת 2003, וברגעים אחרים ועוד יותר מודעים לסביבה הייז נשמע פשוט מאוד, כמו שום דבר אחר שיכול היה להתקיים מחוץ למסגרת האלקטרונית שנהוג לכנות מיקרו האוס או מינימל טכנו.
מרבית הניואנסים המוזיקליים של ג'יי הייז נשמעים הגיוניים בקונטקסט של עבודתו כדי-ג'יי וכמוזיקאי לפטופ. אפשר גם להריח כאן ניחוחות של דריק מיי בקלידים, התכתבות אינטנסיבית עם אסיד משיקגו של שנות ה-80', וטריבונה של רפרנסים גליצ'יים. אך מאידך, הייז מגיש בשירה ורסטילית פוזה של כותב שירים מעורער בנפשו, שיורק על העולם בחזרה את הגועל והאימה שהעולם זורק עליו ללא רחמים. המילה אפילה מתגמדת כאן לפסיק קטן ואלמותי, אל מול דו שיח מעמיק שהוא מקיים עם חריצי מלנכוליה אקוטיים של רובוטים מפוחלצים שעברו תאונת פגע וברח, ועכשיו יורקים הארד דיסקים ישנים כשהם משתעלים.
אכן, גם בלייבל קיטי יו שניסו להריץ פעם את צ'ילי 'הראפר המשוגע' גונזלס לנשיאות השכונתית, הצבע השחור של האייטיז הופך לטרנד החדש, ובעוד פיצ'ז הנודניקית וגונזלס בכפכפים נותרו אי שם מאחור במחסן הגרוטאות, אורות הבמה של קיטי יו שוב מופנים לכיוונו של יוצר מרתק שללא ספק גם חושף סוג של כנות פריקית יוצאת דופן. לפתע באמצע האלבום, הייז מצליח לגרום אפילו למתיו הרברט להישמע קצת חטיאר.
ג'יי הייז, "Love For A Strange World" (יבוא, Kitty Yo)