פראייר מי שיוצא פראייר

במוצאי שבת המשיך הקמפיין המופלא של נבחרת ישראל. ניצחנו 2:2 את אירלנד. האינטרס של חובבי הכדורגל בארץ ברור. כל אוהבי המשחק, הנבחרת, השחקנים והמאמן מאוחדים סביב מטרה אחת: למנוע את העלייה של הנבחרת שלנו למונדיאל. הרי ברור שאם ישראל תעלה, תצוגות הבונקר המופלאות שלה, שנראות לעתים כמו שיחזור של הקרב על גבעת התחמושת, עם אותה כמות פצועים בשני הצדדים, יהרסו לנו את שידורי משחקי המונדיאל בקיץ 2006.

מי שבסופו של דבר השיג לנו את התיקו הוא הערס הישראלי המצוי שהתגלם בדמותו של השוער שלנו דודו אוואט. אוואט הפליא בהצגות המטופשות שלו בהן נפל רק מזה שהאירים הסתכלו עליו, או מנגד כשניפח את החזה קדימה לכיוון שחקני היריב מיד אחרי "כמעט גול" שהוא הציל. אוואט הזכיר לכולנו את שיעורי ההתעמלות של בית ספר. בימי השכונה של ילדותנו היה הערס של הכיתה מתקרב לשחקן השני אחרי מהלך לא מוצלח שלו עצמו, וממבקש ממנו בעדינות: "בוא, בוא עכשיו מכות. בוא, בוא עכשיו מכות בדשא". הבקשה הזאת נשמעת מדי יום בכל רחבי הארץ, כולל במקומות כמו דימונה שבהם צריכים ללכת שלושה קילומטרים בשביל למצוא חתיכת דשא על איזה אי תנועה כדי שיהיה אפשר ללכת מכות. בקיצור, גם את הקרב הזה ניצחנו בדברים שאנחנו באמת טובים בהם - אלימות, תחמנות, ובכיינות.

האם הישראלי אלים במהותו? אנשי המשטרה שניסו לתת דיווחים לממשלה על מצב האלימות הסתבכו קצת עם האחוזים. "לא ברור לנו", אמרו השוטרים, "האם יש עליה של תשעה אחוז במקרי האלימות או ירידה של 22 אחוז". הבעיה נעוצה בסוגיה שקשורה למתודולוגיה של הסוציולוגיה הקרימינולוגית, ואולי גם קשורה לעובדה שמדובר בתרגיל עם שני נעלמים בשאלת אחוזים קשה במיוחד, שאפילו בבגרות במתמטיקה של חמש יחידות היו מציבים רק כשאלת בחירה. וזה לא שאני רומז שכל השוטרים הם חסרי ידע מתמטי ולא עשו חמש יחידות מתמטיקה. חס וחלילה, ממש לא. פשוט מאוד, מואיז בן לולו, השוטר שכן עשה חמש יחידות, נמצא בחופשה בקלאב בצ'כיה, וכשהוא יחזור כל הסוגיה הזו תיפתר מיד. כנראה שע"פ הנתונים האלימות בכלל בירידה, ובשנה שעברה נרצחו לא פחות אנשים בלא פחות אירועים מזעזעים, רק שהם נבלעו כולם בדברים החשובים יותר שהטרידו אותנו אז: הפיגועים, המלחמה בעיראק והחתונה השנייה של פנינה רוזנבלום.

אבל גם אם חלה ירידה באלימות, אין לנו מה לדאוג. אנחנו עדיין לא קוטלי קנים בזירה הבינלאומית. על פי פרסום בעיתון "הארץ", ישראל נמצאת במקום הרביעי בשיעור מקרי הרצח בעולם המערבי. לכאורה נתון מזעזע. למעשה, אות גאווה לחברה הישראלית. מי נמצא מעלינו בטבלה? הולנד. הייתם מאמינים שבאיזושהי טבלה נהיה מקום אחד מאחורי הולנד? במקום השני ממוקמת לוקסמבורג, מדינה שאנחנו מכירים רק מהאירוויזיון, שם יש לנו תמיד תחושה שהזמר שהם שולחים הוא סוג של רוצח סדרתי. במקום הראשון והמכובד נמצאת סקוטלנד. תמיד חשדתי בסקוטים שמתחת למבטא הכבד והנחמדות האינסופית מסתתרים חולי נפש. צריך לזכור שהגברים שלהם הולכים עם חצאיות בלי תחתונים, ואין משהו שמוביל לאלימות יותר מבריזה של אפס מעלות שעושה לך ויש על האשכים.

מה שמסביר אולי את האלימות הישראלית ואת דרכו של הכדורגלן הישראלי, הוא דווקא אסון אחר שקרה השבוע. חייל מיחידת יהלום התמוטט ומת במהלכה של מסיבת סוף מסלול של היחידה. התעורר החשד שהחיילים במסיבה השתמשו בסמים. תחושת ההקלה בצה"ל ובעיתונות יום למחרת כשהתברר שהחייל האומלל הלך לעולמו רק משתיית אלכוהול, ממצה את הבעיה שלנו הישראלים. אנחנו לא מפחדים למות, אנחנו לא מפחדים להפסיד, אנחנו מפחדים שיאשימו אותנו בכל העניין. סמים אסורים, זה נורא. אלכוהול הוא חוקי, אז הכל בסדר. מת, לא מת, מה זה משנה?

אותו דבר בכדורגל. התיקו הוא תוצאה נפלאה לשחקן הישראלי. התיקו הוא לא הפסד. הוא לא ועדת חקירה. הוא לא הטלת בוץ בעיתונים ביום שלמחרת המשחק. למגן השמאלי שלנו לא אכפת שנספוג, רק שגול יגיע מהצד השני ושלא יאשימו אותו. העיקר לא לצאת הפראייר. אם שיחקת יפה והפסדת 2:3 אתה תמים ונאיבי, יהודי גלותי שנוסע בעגלה ונותן לקוז'קים לחגוג עליו. הערס הישראלי הוא התשובה שלנו לאלפיים שנה של השפלות מידי אנטישמים. גויים לא ירצחו יותר יהודים וישפילו אותם. מהיום יהודים יעשו את העבודה הזאת בעצמם. תודה רבה.

שימו לב לנתון הבא: בארץ כמעט ולא שודדים בנקים. אבל לעומת זאת, אחת לכמה ימים הורגים מישהו כי הוא חייב לרוצח שלו 700 שקל. הישראלי הוא טיפוס עם רגליים על הקרקע. הוא לא רוצה להרוויח מיליונים, הוא רק רוצה שלא להפסיד 150 דולר. זה הכל. ובשביל זה הוא מוכן גם להרוג. אותו לא יחזירו לימים של סבא שלו בגולה, כשגויים היו לוקחים לנו כסף מהארנק כאילו היינו כספומטים עם פיאות.

בארץ גברים רוצחים את נשותיהם לא בשביל לזכות בירושה גדולה כמו במקומות נורמליים בעולם. בדרך כלל הסיבה הישראלית לרצח זה "היא לא עשתה לי קפה והשפילה אותי ליד החברים שלי". אם לא היו שם חברים הוא היה עושה קפה לעצמו, ומציע גם לה. הוא היה מוריד את הזבל ומתחנן שתסלח לו, ותחדש את סדירות יחסי המין שלו. אבל ברגע שחבר אחד או שניים ראו אותו מושפל, הישראלי יוצא לסגור חשבון.

מדי פעם באים אל הטלוויזיה פרופסורים שמאלניים ומנסים לשכנע אותנו שבכל הרעות החולות האלה אשם הכיבוש. "הכיבוש משחית", הם אומרים לנו. "ברגע שהוא יסתיים נהפוך להיות אירופאים מנומסים". אבל מי שכבש את הארץ לפנינו היו אנגלים, והם התנהגו אחרת לגמרי. הם שלטו ביד רמה, באגרסיביות, אבל בהוגנות בריטית בסיסית, ולכן אף אחד לא שנא אותם. גירשנו אותם והיה לנו לא נעים. שנייה אחרי שהם הסתלקו התגעגענו אליהם ואמרנו אחד לשני חבל, חבל שאי אפשר להחזיר אותם. היינו מעודדים את נבחרת אנגליה בכדורגל, והחיים שלנו היו יכולים להיות אחרת. הכיבוש לא השחית אותנו, זה אנחנו שהשחתנו את הכיבוש. למה סתם לזרוק בוץ במשהו שיכול להיות כל כך יפה ונחמד כמו כיבוש?

למה אתם חושבים שהחייל במחסום לא נותן לזקנה הערביה בת השישים, שסובלת ממחלת כליות ונמצאת בחודש התשיעי להריונה עם תאומים, לעבור לחדר המיון? זה לא שהוא לא מבין את מצבה. זה לא שהוא לא רוצה שהיא תקבל טיפול. זה נובע מסיבה פשוטה ביותר: לא העיתונאי גדעון לוי יעמוד בוועדת החקירה ויסביר למה הוא לא ציית להוראות. זה יהיה הוא, החייל. אף אחד מהאנשים שעומדים במחסום לא מתנגד שמישהו אחר ייצא פראייר ויעביר אותה, פשוט הם לא מוכנים להיות הפראייר הזה.

אז בפעם הבאה שעושים דיון על האלימות, שיזכרו טוב מאד מה מטרת הדיון: צריך לקבוע היטב שאני לא אשם, שהמגן הימני אחראי לשער, ששרת החינוך אחראית לאלימות הנוער, שההורים אחראים מהבית, ורק אני כאן לא אחראי לכלום. שיהיה ברור. ברגע שנסכם את הנקודה הזאת, מבחינתי אפשר להמשיך הלאה.