פשוט להיות

אני לא מבין את האומץ שיש לאמנים להקליט ולתעד מוזיקה עם בני או בנות הזוג שלהן. מה יקרה אם אחרי שהשיר המשותף שלכם יצא תיפרדו, ולא בטוב? מה אם, לצורך העניין, בת הזוג שלך תרמוס את ליבך כל כך חזק, עד שלא תהיה מסוגל בכלל לשוב ולשמוע אי פעם את היצירה הקטנה שלכם? ואם יש לכם להיט ברדיו, בכלל. אללה יסתור. אז בואו נגיד שלאקסית שלכם קוראים אריקה באדו, ושאתם ראפר בשם קומון. עכשיו, נראה אתכם, לכו תתמודדו.

אין ספק שלבאדו הייתה הרבה יותר מדריסת רגל ב-"Electric Circus", אלבומו האחרון וההרפתקני של קומון מסוף 2002. "קרקס חשמלי" היה מפגש מרתק ונוטף יצירתיות בין ראפ והיפ הופ לרוק סיקסטיז וסול פסיכדלי. הביקורות התעלפו ממנו, אבל עבור קומון, דווקא מה שנחשב בעיני רבים כשיאו האמנותי, זו הייתה התרסקות. באדו, שחלשה ווקאלית ורעיונית על האלבום, נפרדה ממנו, שבר קשה שתועד בבית חריף שכתב לה בשיר "Would U Like To Ride" של קנייה ווסט ומאליק יוסף. האלבום גם נכשל מסחרית וגרם לנשמות הטובות בקהילת ההיפ-הופ להתייחס לקומון כאל אחד שקפץ מעל הפופיק וקיבל את מה שמגיע לו. החיבור של "קרקס חשמלי" לרוק אמנותי, אלטרנטיבי, שכלל אפילו דואט קסום עם לטישייה מסטריאולאב, הצטייר בעיניהם כ"לבן" מידי. זו אמנם הצנטרליסטיות המקוממת של קהילת הראפ האפרו-אמריקאית, זו שגורמת לה לכלות את עצמה בעצמה, אבל זה לא משנה. כי קומון פשוט חטף זאפטות מכל עבר. אז עכשיו, כשעולמו כמעט קרס עליו, הוא משחרר אלבום התאוששות, שמייצג את הפן השני של יצירתו ביחס לאלבום הקודם.

אם "קרקס חשמלי" היה עמוס יומרות, סאונדים מוזרים ונסיונות פסיכדליים, הרי ש-"Be" החדש הוא אלבום צנוע וקטן. אין בו רוק בכלל. כולו חזרה לסול הישן והטוב, זה שקומון גדל עליו. אם "קרקס חשמלי" היה מפוצץ אורחים (באדו, ג'יל סקוט, אמיר קווסטלאב ת'ומפסון מהרוטס, סי-לו, מרי ג'יי בלייג', פארל ווליאמס ואחרים), אז "בי" כולו קומון. מלבדו מתארחים בצניעות רבה זמרי האר-אנ'-בי ג'ון לג'נד ובילאל (שהשתתף גם בקודם), הפרוטו-ראפרים הלאסט פואטס וקנייה ווסט. האחרון גם הפיק תשעה מתוך אחד-עשר שירי האלבום, וגם זה שינוי. לא עוד שלל מפיקים, אלא אדם בודד שאחראי על צליל של יצירה אחת מגובשת.

קומון שייך לדור השני של הראפ האינטליגנטי האמריקאי. בסוף שנות השמונים קמו הרכבים חדשים כמו א טרייב קולד קווסט, דה לה סול והג'אנגל ברדרז, ששילבו בין ראפ לג'אז, סול ודגימות מבסיקסטיז. הם שברו את מוסכמות הנפיחות העצמית של הראפרים, בנו דרך חדשה, מעודנת ומצחיקה להגיית הראפ, ויצאו, עם טונות של הומור, כנגד האלימות, הסקסיזם ושרשראות הזהב של עולם הראפ סביבם. לא הספיקו לחלוף שנה שנתיים מאז שאלו סללו את הדרך לראפ מזן אחר, כזה שפנה גם לרבים שלא התעניינו בז'אנר, וקם דור חדש של ראפרים : הרוטס, הפארסייד, ארסטד דיוולופמנט, גנגסטאר, הפוג'יז, דיגבל פלנטס ואחרים, ביניהם גם קומון משיקגו, שאז עוד נקרא קומון סנס.

מסינגל הבכורה שלו ב-92' ודרך ארבעת האלבומים שהוציא עד ל"קרקס חשמלי", ביסס את עצמו, כאחת הפיגורות היותר קוליות, מוזיקליות ומלאות תבונת-רחוב, שיש לראפ להציע. ב"One Day It'll All Make Sense " המשובח מ-97', הגדיל וריגש בדואט קורע לב עם לורין היל. ב-2000 שחרר את הדבר הכי קרוב שלו למאסטרפיס, ""Like Water For Chocolate , אלבום שיש סיכוי שמרווין גיי היה מקליט, אילו היה ראפר. קומון ביסס בו סופית את מעמדו כאחד מראשי החץ המתוק של הניו-סול. יחד עם דמויות כמו באדו, ג'יל סקוט, דיאנג'לו ומקסוול, קומון רצה להביא את ההיפ-הופ שלו לאותו מקור טהור, ועם זאת מחוספס ומלא אמת, של הסול עליו גדל בשנות השישים. והוא הצליח. בגדול. ההשראה שלו ללחנים, סאונדים ומילים היו קרטיס מייפילד, ארתה פרנקלין, סטיבי וונדר ואייזק הייז, ואליהם חיבר את הראפ האישי, הפשוט והשכלתני שלו.

עכשיו, כשיוצא תקליטו החדש "Be", ברור שקומון אינו רק יוצר חשוב ונפלא בפני עצמו, הוא גם הגבר האחרון שנשאר עומד. בזמן שכמעט כל חבריו לליגת העל של הראפ האינטליגנטי - הרוטס, טאליב קוואלי ומוס דף - נפלו בשנה אחת כמו זבובים, קומון נשאר נאמן לעצמו.

נכון שהבחירה בקנייה ווסט, נכון לעכשיו מפיק ההיפ-הופ החדש הכי מצליח בעולם, יכולה להרים גבה, אבל קומון מסביר זאת יפה באתר הרשמי שלו, במילים שמיוחסות גם לווסט וגם לג'יי-די, המפיק הנוסף: "יש לנו קשר מאד חזק של שיקאגו-דטרויט. השורש שלנו מגיע מתקופת הסול של מרווין גיי ודיאנה רוס. בכל הנוגע להיפ-הופ, קנייה וג'יי-די הם רוחו של ההיפ-הופ שזורמת בו נשמה, שזה הדבר שאני אוהב, ומה שרציתי ליצור מאז התחלתי את הקריירה שלי". ואכן, הסימפולים המואצים של שירי אר-אנ'-בי ישנים, שמאפיינים את הפקותיו של ווסט, נמצאים פה. אלא שנוספו להם סאונד תופי היפ-הופ מחוספסים, פסנתרים עדינים והאמונדים מלוכלכים, כאלה שמזכירים את תקליטיו של זמר הסול המנוח דוני האת'אווי למשל.

בסך הכל אחד עשר שירים, תמצות קלאסי, שהולם את המאסטרפיסים השחורים ש"בי" מתכתב איתם: "אילמאטיק", אלבום הבכורה של נאס מ-94', ו"Let's Get It On" של מרווין גיי מ-73'. שתיהן יצירות מדויקות, אישיות ומופלאות, שמעבירות סיפור אחד ונוגע בזמן קצר יחסית. קומון מזכיר פה את נאס של ראשית הדרך, הראפר המהורהר שמשוטט ברחובות העיר ומחפש עדנה בכל הכאוס סביבו. הוא מזכיר את הכמיהה הפשוטה והחרמנית של מרווין של אז לאהבה, אחרי שליבו כבר הוטח ונסדק מכל עבר.

הרצועה האחרונה באלבום נחתמת במה שהפך כבר למסורת בתקליטיו: קטע ספוקן וורד של לוני "פופס" לין, אביו של קומון, הפעם על רקע של פסנתרים ג'אז-Fאנקיים. בהתאם לשם התקליט, מתאים האב פראזות למילה "Be". בהאזנות ראשונות זה קצת מביך, פשוט מכיוון שזה מזכיר את הקמפיין הפרסומי של חברה סלולרית מסוימת. אבל ככל שעובר זמן, לא נותר אלא להודות - גם הקטע הזה יפה ביותר.

עם כל העונג החדש הזה, אני חייב גם קצת להסתייג. מידי פעם צצה בקטנה התחושה שקומון הוא קצת גזען. זה תמיד היה אצלו, ותמיד נסלח במסת הדברים היפים והחכמים שיש לו להגיד. אבל זה בכל זאת חורה, כשזה צץ, דווקא כי זה מגיע מטיפוס נאור. דבר שני, זה בהחלט לא אלבומו הטוב ביותר. ובזה זה מסתכם. "Be" לא מחזיר את הכבוד לדור השני של הראפ האינטליגנטי והצנוע. הוא פשוט התקליט היחידי השנה שמשמר אותו. זו גם היציאה שלו מעבדות כאב הפרידה מבאדו לחירות חדשה, לחופש אליו הוא כמה במשך אלבום שלם, גם אם ניכר שהחופש נמצא רק באופק, כמשאלת לב, ו"Be" הוא הדרך אליו.

קומון, "Be" (הליקון, Geffen)