לילות בוגי

בחודשים האחרונים אנחנו עדים להתעוררות מסוימת בז'אנר האימה. כך עלו על המסך זוועתונים כמו "הצלצול 2", "המסור", "הטינה", "הקללה", "החשיכה" ו"בית השעווה", והם כנראה גם לא האחרונים. זה לא שיש לי בעיה עם סרטי אימה, אך גל הסרטים החדשים, כמו כל אפנה הוליוודית חולפת, אינו מנסה לספק אימה אמיתית אלא רק להפחיד (מתוך ההנחה שהקהל מוכן לשלם על החסרת פעימות לב, בדומה למסע ברכבת הרים), והסרטים כל כך דומים זה לזה עד שנדמה שהסיוט האמיתי הוא מכונת התעתיקים ההוליוודית היוצרת סרטים בתהליך של שיבוט, שלא יבייש אפילו את לורד הסית' ממלחמת הכוכבים.

הסרט הנוכחי, "בוגי מן", מביא את סיפורו של טים (בארי ווטסון שמשחק מצוין), צעיר מצליח שטראומת ילדות שבה לרדוף אותו. בילדותו, נחטף אביו מול עיניו על ידי הבוגי מן הנוראי, אותה מפלצת המתחבאת בארונות חשוכים ומתחת למיטות ילדים ומדירה שינה מעיניהם. חמש עשרה שנים של טיפול פסיכולוגי לא הצליחו לגרום לטים להשתחרר מהטראומה והוא עדיין מפחד לפתוח ארונות בלילה, ובודק תמיד מתחת למיטה לפני שהוא נשכב לישון. עתה, עם מותה של אימו הוא חוזר לבית ילדותו ושם הוא נאלץ להתעמת מחדש עם הפחדים מעברו ולהיפגש שנית עם הבוגי מן בכדי לסגור את החשבון.

המפיק סם ריימי (הזכור לטובה מסדרת "Evil Dead" הקלאסית ופחות לטובה מסרטים כמו ספיידרמן) והבמאי סטיבן קיי, יצרו זוועתון מסוגנן במסורת סרטי האימה היפניים, שהולך ומשתלט על נתח השוק של סרטי האימה המערביים. הפעם, לשם שינוי, אין אנו נתקלים בעדרים של מפלצות ובקיתונות של דם, והיוצרים בונים את המתח עם התנגשות של גיבור אחד במפלצת אחת. בבוגי מן עצמו, יש לציין, אנו כמעט ולא נפגשים, והפחד בסרט נובע מהשימוש בטכניקות מתקדמות של שימוש בסאונד ובמצלמה. הסט העיקרי, בית ילדותו של טים, הוא בית רדוף רוחות קלאסי, כשכל דלתותיו חורקות, הפינות בו חשוכות במיוחד ומהארונות נשמעים ללא הרף מיני לחשושים, שפשופים וקולות מאיימים. שימוש תכוף באלמנטים של מתח והרפיה משאיר את הצופה מרותק לכסא, ולפעמים מכריח אותו להסיט עיניו מהמסך על אף שלא קורה שם באמת שום דבר מפחיד למעט התפרצויות תכופות של סאונדים צורמניים המבשרים על כך שמשהו מאיים עומד לקרות. לאחר שהבנת כבר את הטכניקה של ההפחדה (וזה קורה די מהר) אתה מפסיק להיבהל ומחכה שייקרה משהו משמעותי יותר מחריקות, עריכה תזזיתית ובומים של סאונד. כשטים סוף סוף מתעמת עם הבוגי מן, כבר נמאס לך לפחד ואתה רק מחכה שהסיוט ייגמר.

"בוגי מן" אינו סרט רע, ואם לא ראיתם שום סרט אימה בשנים האחרונות אז בהחלט מצפות לכם כמה סצנות מפחידות. הבעיה העיקרית שלו, היא שלכל אורכו יש לך הרגשה שכבר ראית אותו פעם (קשה לא להשוות אותו לדוגמא עם "הטינה"), וכן שאין בו שום ייחוד - לא בעלילה, לא בעריכה ולא בבימוי שיקנו לו מקום של כבוד בפסגת הפחד הקולנועית.