הם לובשים בגדים אדומים, שחורים ולבנים בלבד. הם אח ואחות. הם בעל ואישה. ג'ק מחטיף אגרוף לסולן של הוון בונדיס. ג'ק היה עם רנה זלווגר. ג'ק מתחתן ושם סוף לחוסר הבהירות בקשר ליחסיו עם מג. הכל יחסי ציבור, והייתי חייב להתייחס אליהם כבר בהתחלה, בכדי לא להיכנס לזוטות הללו בהמשך. הן סתם מסנוורות ומשכיחות את העובדה, שלא משנה מה, הווייט-סטרייפס היא אחת מלהקות הרוק החשובות ביותר של ימינו.
הווייט סטרייפס, ביחד עם הסטרוקס, אולי בגלל כישרון וסביר שבגלל הייפ אין סופי, אחראים לפריחה המחודשת של הרוק, שהחלה בסביבות 2001, והפסיקה אחת ולתמיד את הטענות הרבות של אותה תקופה, כי העתיד הוא אך ורק באלקטרוניקה, והרוק, לא רק שכבר לא מרגש, אלא הוא פשוט פגר מת. מאז האלקטרוניקה בדעיכת פופולריות מתמשכת, ולהקות הרוק והפוסט-פאנק מציפות את עטיפות המגזינים בכל רחבי העולם. אפילו הלייבל המוערך וורפ, שהחל את דרכו על טהרת האלקטרוניקה, השחיל את הזנב עמוק עמוק בין הרגליים, והוציא אלבומים שאין להם דבר עם אינטליגנציה מלאכותית, כמו מקסימו פארק, למשל.
האלבום הראשון של הווייט סטרייפס יצא ב-1999 והציג לנו להקת גאראג'-רוק מינימליסטית, כשבראשה ג'ק וייט שכותב, שר ומנגן על גיטרה, ומג וייט שמתופפת. אמנם מתופפת בלי חוש קצב ברור, אך בכל זאת מלאה בחינניות. הם הוכיחו שהשילוש של גיטרה-באס-תופים לא כל כך קדוש, והמשיכו בלי הבאס גם לאלבומיהם האחרים. בשנת 2000 קיבלנו את "De Stijl" המעולה, בו נעלם הסאונד הבוסרי שאיפיין את הבכורה, הטקסטים היו משובחים, רצף השירים היה מופתי, ועד היום אני מוצא את עצמי מזמזם קטעים כמו "Your Pretty Good Looking" ו-"Apple Blossom". שנה שלמה עברה, והצמד היכה בנו שוב. "White Blood Cells", אלבומם השלישי, כבר לא היה נחלתם של מעריצי המוזיקה האלטרנטיבית בלבד. הלהיט המקפיץ "Fell In Love With A Girl" לא הפסיק לצוץ ב-MTV, ואנשי הלייבל V2 (XL באנגליה) הבחינו בפוטנציאל העצום, שלפו אותו מעולם האינדי והוציאו לו את האלבום המלוטש "Elephant", שגם נמכר בלי סוף וגם סיפק את "Seven Nation Army", להיט עצום שהצליח להשלות לרגע שהעולם נהיה טוב יותר, שיש עדיין ריפים חדשים של גיטרה שאפשר להמציא, ושתחנות הלהיטים עוברות שינוי. מיותר לציין שאותה מהפכה מבורכת לא התגשמה.
תוף מרימבה
ועכשיו, אחרי שג'ק היה מעורב באין ספור הפקות מוזיקליות שונות, כמו אלבומם של לורטה לין והרכב הארט-Pאנק המשובח Whirlwind Heat, שנתיים אחרי "Elephant", מגיע אלינו אלבומם החדש של הווייט סטרייפס, שקיבל בכותרת הפניה לברית החדשה, ונקרא "Get Behind Me Satan". קצת פחדתי לפני שהתחלתי לשמוע אותו. חיבוק המיינסטרים בדרך כלל לא מיטיב עם מוזיקאים, שמתחילים לעגל את השירים או סתם נשארים בדיוק באותו מקום. כנראה שג'ק ומג הם מהמיעוט השונה, או לפחות משתדלים להיות. הם מצביעים על שטן המסחור, ואומרים לו לעמוד בשקט מאחוריהם. יש להם מוזיקה ליצור ואין להם כוח לשטויות שלו. אלבומם החמישי הוא מעניין ואמיץ בהרבה מהקודם לו. זה לא שקשה לזהות אותם פתאום, הסאונד הל כך מזוהה שלהם לא הלך לשום מקום: הם עדיין נעים בעדינות בין רוק, Pאנק ובלוז, והחיבה של ג'ק לפולק אמריקאי ישן לא נעלמה. רק שהפעם, נדמה שמצב הרוח המרומם שאפיין חלק גדול משיריהם קצת נרגע. מינון הגיטרות החשמליות ירד, ובכדי להשלים את החסר, קיבלנו יותר גיטרה אקוסטית, פסנתר ומרימבה (סוג של קסילופון גדול).
בשיא ההתחשבות, האלבום נפתח עם הסינגל "Blue Orchid", שגם אם עוד לא יצא לכם לשמוע, עוד מעט תתחננו לברוח ממנו, ותוכלו להתחיל להקשיב לאלבום מהרצועה השניה בצורה תמידית. שיר ממוצע אך מדבק, שלא מחדש כלום - השיר הכי "וייט-סטרייפי" שניתן לדמיין: ריפים של גיטרה חשמלית, מעליהם שר ג'ק בקול גבוה. ההמשך כבר מגוון בהרבה, לטוב ולרע. "The Nurse" המצוין, עם המרימבה והמילים העוקצניות; "The Doorbell" הקופצני, שמלווה בפסנתר; ו-"Little Ghost", שיר קאנטרי המוני ומעצבן שתקוע באמצע האלבום בלי בושה.
יש כאן גם שלושה שירים שג'ק בחר להקדיש לנשים שהביאו אותו עד הלום: שניים נוגים שכתב לאלילת הילדות שלו, כוכבת הקולנוע משנות ה-40, ריטה הייוורת', ובלדת פסנתר מרגשת שכתב לאימו, עם השם הנפלא: "I'm Lonely (But I Ain't That Lonely Yet)", ועוד קטע קצרצר שבו מג מחליטה לשיר, ומחזירה אותי לתהות למה היא לא תופסת את המיקרופון לעיתים תכופות יותר. פעם שעברה קיבלנו אותה בשני שירים, הפעם בקושי ב-35 שניות.
הווייט סטרייפס לא חוששים להתנסות, ונראה שהם פחות או יותר עושים מה שבראש שלהם. בסופו של דבר, "Get Behind Me Satan" קצת נופל בין הכסאות - פחות טוב מ-"De Stijl", ופחות מסחרי מ-"Elephant". פשוט עוד אלבום טוב, שקצת נחרוש עליו ואז נשכח ממנו.
הווייט סטרייפס, "Get Behind Me Satan" (בי.אן.אי, XL)