אנשים רציניים, הרוסים. לפני עשר וחמש עשרה שנה כאב הלב ממש לראות אותם נזרקים כאן ללבנט, עם הבגדים הסובייטים הכבדים שלהם והתארים שהומרו בעבודות ניקיון. באותה תקופה גם התחיל ערוץ 2, כל בוקר נפתח קניון חדש, הארץ שמחה וצהלה, ורק הרוסים באו להזכיר איזה גלות רחוקה וממושקפת בארצות סלביות קרות ומוכות גורל. לא ידעו איך לאכול אותם. אילנה אביטל שרה "כמה טוב שבאתם", ש"ס טענו שהם בכלל לא יהודים, הליכוד והעבודה הלכו מכות על הקולות שלהם, ובמרכזים מוזנחים של ערים בפריפריות נפתחו מעדניות של בשר חזיר. מיליון עולים רוסים היוו אז סוגיה בוערת שנראה היה שתשנה כליל את פניה של החברה הישראלית.
השנים חלפו. בעיות הקליטה השתלבו עם נתונים סטטיסטים קבועים בנוגע לממדי העוני, ומצד שני, שורה של מלכות יופי רוסיות ולאחרונה אפילו דוגמנית רשמית של המדינה השכיחו מלב את יחודו של ציבור המהגרים הגדול הזה. לכן "זרקאלו", אסופה של יצירות ומאמרים שמרביתם נכתבו על ידי יוצאי רוסיה ישראליים, מצליח להפתיע. לא מדובר כאן רק ביוצרים ממוצא רוסי שכותבים יפה ושלא שמענו עליהם, או במאמרים בכיינים על קיפוח. אנשים רציניים, הרוסים, וכל אחד מן הטקסטים באסופה המעניינת הזאת מצליח להתמודד באופן אחר עם המורשת של התרבות הרוסית הגדולה, אבל גם, ובעיקר, לפרוט באופן שונה וייחודי על נימים מרכזיים במרכיבי הזהות הישראלית. מטרידה, הפריטה הזאת, אבל גם מאוד מעניינת.
רוקדים על ציונים
דווקא החלק הראשון של הספר, זה שמוקדש לפרוזה עכשווית של חברי הקבוצה, די מאכזב. ניר ברעם, שערך את הספר יחד עם אירינה ורובל- גולובקינה, כותב בהקדמה שהכתיבה הספרותית של אנשי הקבוצה מנסה להתנקות מסממני הריאליזם הסובייטי ששלט בספרות הרוסית במאה העשרים, ואשר השפיע מאוד גם על היצירה שהתפתחה בארץ. במקום זאת, הוא כותב, נמצא כאן חזרה אל המסורת הרוסית הקלאסית, שחוברת אל חוויות ניכור וזהות חמקמקה של מהגרים. בפועל, נראה שכתיבתם של אלכסנדרה פטרובה ואלכסנדר גולדשטיין לוקחת את החמקמקות הזאת צעד אחד קדימה, ונותרת בלתי נגישה, ואילו אלכסנדר ברש כותב על ילדותו ברוסיה הסובייטית בחן רב, אמנם, אך באופן מכליל משהו, לפחות בכל הנוגע לתיאור של המשטר והחברה כמוחקי - זהות ואינדיבידואליזם.
עיקר כוחו של הספר הוא בחלקיו התיאורטיים. דימטרי סליבניאק, למשל, במאמרו "מנשר רוסי", כותב מעין מניפסט חצי אקדמי אשר קורא לתרבות הרוסית בארץ להדגיש את גבולות הגטו התרבותי שלה וליצור ישות אתנית חדשה ומובחנת. בדרך הוא כותב שהעלייה מרוסית היוותה דה- קונסטרוקציה לציונות, כלומר, שהיא פירקה את הציונות מעקרונותיה המרכזיים. העולים החדשים היו יהודים אבל גם לא יהודים בעת ובעונה אחת, ובכך, בעקבות הפמיניסטית הצרפתיה לוס אריגארי, הוא טוען שיש כאן שבירה של אחדות לאומית ודתית (ואף פטריאכלית, לעניינה של הפמיניסטית המעוניינת) שהייתה הכרחית ליצירת הציונות. בקיצור, סליבניאק מציע לבדוק מחדש את הזהות היהודית בעקבות ההגירה הרוסית שהצליחה לפרק אותה.
מבולבלים? הפולמוס בין חברי מערכת "זרקאלו" בעקבות טענותיו הפרובוקטיביות של סליבניאק מצליח לבלבל עוד יותר. הזהות היהודית-רוסית איננה כה אחידה, הם טוענים, ועל אף שהיא מפרקת את האחדות הציונית היא בהחלט גם משתלבת בה. עוד בולט באסופה גם הטקסט ההגותי של מיכאל גרובמן, "לווייתן", אשר מפלרטט בתעוזה עם האיזוטריה כאשר הוא עוסק בצורות גיאומטריות מאגיות, אשר מצליחות לתקשר עם אלוהים, וכן, החלק החמישי והמרתק אשר מוקדש לחוקרת הספרות אמה גרשטיין.
קשה לעכל את "זרקאלו". מגוון הקולות המושמעים בו הוא עצום, וכולם חצופים, בוטים ומעוררי עניין. התרבות הרוסית והזהות הישראלית, שכה מרבים לדון בהן, לפלש אותן זו בזו ולפרק אותן, נותרות לבסוף עייפות ורצוצות לגמרי. איזה מזל שהאסופה נחתמת ברשמיו של הסופר אנטוניון לדינסקי מתל אביב, שנכתבו ב- 1937. לדינסקי מתאר עיר יהודית שמחה, משוחררת ממטעניו הקשים של העבר ומעדיפה בהירות, סדר, גלידה וחוף ים. האם זאת נוסטלגיה? ערגה? תקווה לעתיד? או אולי מבט אירוני שחותם את הספר הטעון הזה, ומספק לטענותיו קצת פרופורציה ומעט שיווי משקל.