מלך הצ'יז – חלק א'

במובן מסוים, הניסיון לצפות את התנהלותו של מוסד הביקורת כלפי אומנות כלשהי, הוא כמעט וחסר תועלת כיום. הפוסט מודרניזם גורם לנו לבחון כיום כל יצירה בשבע עיניים מלאות מודעות, שמראש מנסות ולפענח את כל הקודים שחבויים ביצירה, ולעתים גם לקשור אליה כתרים שכלל לא מצויים בה, על מנת שבעתיד לא נצא טמבלים שלא ראו את הנולד. היות ואין אחידות בסטנדרטים שמפרידים את הגבוה מהנמוך, ההפך - קיימת התפלשות ביקורתית שמבקשת לטשטש את הגבולות ביניהם - קשה למצוא פיסת אומנות שקיים כלפיה קונצנזוס שמתייחס אליה באופן גורף, כיצירת מופת או כזבל מוחלט. קחו למשל את רוני סופסטאר. על כל שלושה מבקרים שיתחלחלו ממנה, יהיה את הגאון הפוסט-מודרניסט (היר ווי גו אגיין) שיחגוג את הטראשיות שלה. את "טוקסיק" של בריטני, דוגמה אופיינית נוספת, אפילו ג'יילס פיטרסון השמיע, ואם הייתם אומרים לו את זה לפני חמש שנים, הוא היה זורק עליכם תקליט של מיני ריפרטון. האמת? בעיני זה בסדר גמור.

ובכל זאת, נעשה כאן ניסיון לנסות ולחזות, אולי להמר, מי יהיו אלו שיזכו לרנסנס ביקורתי בעתיד. מי יוצאו משימורי הנפטלין שלהם לטובת אורגיה נוסטלגית עם חצי קריצה בסגנון חופשי?

את המועמד הראשון קשה לנתק מהמוצר אליו קשור בעקיפין, סממן נוסף של התופעה, כשהתייחסות אל החיבור ביניהם כמקרי יהיה בעיני החמצה. אני מדבר כמובן על הנרי, מי שכתב את שיר הפתיחה של "טלנובלה בע"מ". הסופרלטיבים שנקשרו לדרמה היומית של הוט, מידיהם של אנשים ברי דעת, מהם אפשר בטעות לגזור כי מדובר בסדרה שאמורה להתחרות ב"סופרנוס", ולא ב"השיר שלנו", הם תמצית העניין.

הנרי עצמו הוא עוף קצת מוזר. השיק הסייבר-לבנטיני שלו לא בדיוק הצליח להפוך אותו לכוכב על (מי היה הסטייליסט?), אבל ככותב שירים הוא חדר עמוק לתוך המיינסטרים המקומי באופן מפתיע למדי. ההפקה של הנרי, שבנוסף ללהיט הטלנובלאי הגדול גם מחזיק ב"פרחה במרצדס" של שרית חדד, מציבה אותו בבידוד מזהיר משאר המפיקים המקומיים בכל הנוגע לעדכנות הצליל שלו. אם לוקחים כרפרנס למיקום שלו כאלקטרונאי המחמד של הזרם המרכזי את ממלא המשבצת באייטיז, יזהר אשדות, האיש שהגדיר מחדש את האנכרוניזם האלקטרוני, אז מצבו של הנרי טוב מאוד. הבחירה שלו לעבוד בקצוות הטראשיים של העשייה המקומית, מציבה אותו כרגע במצב נחיתות תקשורתי, בכל הנוגע לפרגון. מצד שני, וכאן אפשר לקחת את ההומואים כנייר לקמוס אמין למי שמקדימים את המיינסטרים, הוא כנראה נמצא בדרך הנכונה להפוך לנכס צאן ברזל רטרואי תוך זמן קצר.

אצל אחינו הגויים הסיפור מורכב הרבה יותר, על גבול הבלתי אפשרי. אני בהחלט מסופק אם ז'אנרים כמו גריים, ביילה Fאנק או רגאטון, היו זוכים להתייחסות רצינית מצד הביקורת לפני עשור, בעוד שכיום הם נמצאים במרכז הדיון. מי שכן מצליח להימלט מהחיבוק הפוסט-מודרני הוא לי'ל ג'ון, מפיק המפתח של הקראנק, תת ז'אנר בהיפ-הופ, שלעומתו הדירטי סאות' של מאסטר פי נשמע כמו פוסט רוק.

לי'ל ג'ון, שמידותיו אכן קומפקטיות, הוא מי שאחראי ללהיט הענק של אשר "Yeah", ולשאר שירים שממבצעים שמות במצעד האמריקאי, וכוללים בעיקר אקורדים בסיסיים על סף פיגור של קלידי יורו-טראנס מתלהמים, ביטים זולים ואת הצרחות הצרודות של ג'ון עצמו, שמתעקש לנבוח בכל קטע בו הוא מעורב, כאילו היה פארל וויליאמס. קצת כמו במקרה של הנרי, ג'ון אפקטיבי יותר כשהוא נמצא מאחורי הקלעים, מה שעשוי להבטיח לו טווח נשימה עמוק יותר. בניגוד למאסטר פי שבזמן אמת לא הצליח לפרוץ את גבולות הגטו הדרומי, לי'ל ג'ון שולח את זרועות התמנון שלו לכל חבלי תבל. הוא מקבל כבוד אצל אנשי הגריים ממזרח לונדון, הראסטות האלימים ביותר בג'מייקה וכוכבי הרגאיטון של מרכז אמריקה. הביטים שלו אולי זוכים לזלזול מופגן (ומוצדק, אגב), אבל את נראה שאת "Yeah" אפילו סבתא שלכם תרקוד בכיף באירוע המשפחתי הקרוב. שלא יהיו לכם טעויות, במסיבות הרטרו שיערכו לעשור הראשון של המילניום השלישי אף אחד לא ינגן את הרוטס, יה?

רונן ארבל

תוכניתו של גיא פינס יכולה להירשם במילון בהגדרה לצ'יזי. חצי שעה יומית של רכילות, שטויות, ימי הולדת של מפורסמים ודוגמניות שמצטלמות לקטלוג של "פלפל". אבל התרומה של פינס לעולם הזוהר המקומי ולחיבור המדומה שלנו עם הוליווד גדולה יותר מתיעוד מעשי מירי בוהדנה בשבוע האחרון. עולם הבידור המקומי לא היה קיים במונחים הוליוודיים עד שהוא לא שלח את מיטב כתביו לדחוף לפני הכוכבים מיקרופון ולשאול לדעתם. אין היום סימן ברור יותר לכך שעשית את זה יותר מאמירת "היי גיא" בתוכנית, ואם אפשר במבטא ספרדי או בסלסול. כששמים את העפר שכטרים שלנו אומרים זאת לצד ג'וליה רוברטס ובראד פיט, נותנים להם לגיטימציה ככוכבים זוהרים, למרות שכשוכם בביצה המקומית שלא קרובה כלל להוליווד.

מכורי לינדזי לוהן ושות' מקבלים את מנת האמריקה שלהם מערוץ E! בכל יום, אבל חובבי הפינה הישראלית תמיד יעדיפו לצפות בפינס שואל את כוכב הסרט האחרון מתי הוא מגיע לבקר בירושלים. והוא לא מסתפק בכך. האימפריה בהתהוות מייצרת סרטים לכל דורש, כמו האחרונים על שירי מימון וחנה לסלאו בישראל 10. כל זאת, יחד עם יכולתו המוכחת להנפיק כוכבנים לרגע כמו איה ושירלי או קארין מגריזו הופכים אותו לצ'יזי עם ערך מוסף, חנות קטנה לשטויות חסרות ערך שהשתלטה על השוק וקובעת מה נקנה ובאיזה מחיר. עוד 20 שנה, בעונה השלושים, זה ייחשב גאוני. הוא בטח יעשה על זה כתבה.

איכות היא דבר חמקמק. כמעט בכל תחום בחיים היא עטופה בהרבה שאריות לא טריות שמנסות לחקות אותה ללא הצלחה. ז'אנר הריאליטי צמח בשנים האחרונות לממדים מפלצתיים, עם תתי-ז'אנרים ותיעוד בזמן אמיתי של כל אספקט בחיים שלנו, גם אם הוא פולשני, מציצני וללא ערך מוסף כלל. אבל הדברים האיכותיים הם בדרך כלל אלו שנמצאים שם מההתחלה ומגיעים אל קו הסיום.

מארק ברנט, שהביא לארה"ב את האקו-צ'לנג', חשב כמה נחמד יהיה להתמקד באנשים ולאו דווקא במירוץ. הוא המציא את "הישרדות" ומאוחר יותר את "המתמחה" ו"המתמודד", ונתן לצופים מראה שלהם ושל המין האנושי. הוא יצר גם את "המסעדה", שנתנה תיעוד מפורט של עבודה תחת לחץ, והראה אותנו כמו עכברים במבוך, מה אנחנו מוכנים לעשות ולהקריב תמורת כסף או עבודה נחשקת.

לא קשה להראות את האנושות במלוא כיעורה, תוכניות רבות אחרות הצליחו לעשות את אותו הדבר, אבל כדי לעשות טלוויזיה טובה נדרשים חשיבה מקורית, אומץ וחזון. אין זה משנה אם אתה מנפה משתתפים עם לפידים, תמונות או ורדים, אם התוכנית איכותית תקבל ממנה לא רק פלישה לנפשם של אנשים, אלא גם דרמה ואקשן. אם יש בז'אנר הריאליטי הנחות מטבעו קלאסיקות, שתיים מהן לפחות שייכות לברנט, ושתיהן שרדו את הניפוי המכריע ונכנסו ללוח השידורים של השנה הבאה. הוא לא רק מלך הז'אנר, הוא אחר היחידים שיודעים להפיק ממנו את המיטב.

נוגה הורוביץ