מלך הצ'יז – חלק ב'

מ"זינזאנה" ועד ל"דיסטורשן", חיים בוזגלו הוא עוף מוזר בנוף היוצרים המקומי. אפשר לחלוק על רמת התסריט, על שיטת העבודה, על הבימוי ועל טיבו ומשקלו של התוכן ביצירותיו, אבל אי אפשר לקחת לו את החלוציות. חיים בוזגלו הוא האיש ששוכב על הגדר עבור דור שלם של יוצרים. הוא האיש עם המעדר וכובע הטמבל שעולם הקולנוע הישראלי ירים למראהו גבה עכשיו, ויוקיר את מפעלו ודרך התנהלותו רק אחר כך. השביל שבוזגלו סולל עכשיו, בעזרתם של אחרים כמובן, הוא מסלול המראה שיוצרי הקולנוע של הדור הבא ישתמשו בו כדי להצליח, סוף סוף, להמריא למחוזות משמעותיים יותר.

"דיסטורשן" יילמד כאחד הסרטים הראשונים בישראל שעשו שימוש קיצוני, בוטה וחסר פשרות בצילום-עריכה. קולנוענים צעירים שיפנימו את אש הלהט הבוזגלואית הם הדור שיהפוך את הקולנוע בישראל לאחת הזירות הפוריות והמעניינות ביותר בעולם. התהליך כבר התחיל, אבל לאבן הדרך הקרויה "בוזגלו" אין אוהדים רבים. המוצרים שבוזגלו מעלה על המדף רחוקים משלמות. הם מחוספסים, לא נעימים ולפעמים בוסריים עם טעם לוואי מזעזע. בדיוק כמו נס קפה עלית בצנצנת פח ישנה, בסל הביכורים שמציע הקולנוע הישראלי לכבוד שבועות 2005, שמור לו מקום של כבוד.

מיכל ויניק

אולי הבחירה במלכ/ת הצ'יז ההוליוודיים צריכה ללכת בכלל על מג ריאן. אחרי הכל, השחקנית הזו, ארוזה בחבילה של סוכרזית וחיוך קולגייט, בנתה ז'אנר שלם בשנות ה-90 של קומדיות רומנטיות בינוניות ושטנציות, שבכולן היא שיחקה את אותה דמות, הבחורה המתאהבת שליבה נשבר אך בסוף, אחרי המון פרצופים מסכנים וליטרים של גלידה, היא זוכה בבחור על הרולר של הקרדיטים.

למה הספק? כי בחירה בבמאי רוברט זמקיס קצת חוטאת כלפי "בחזרה לעתיד" המופלא שלו, ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט", שעשה מיני-מהפכה בגישה לאנימציה בהוליווד, שינוי גישה שאפילו ראלף באקשי בשעתו לא הצליח לעשות. אך זמקיס תמיד יהיה משול לדמות אותה מגלם טום הנקס, שותפו הוותיק לעשייה, בסרטם "Cast Away", של בחור מדושן חובב דיוק, סוגד לאמריקאיות של המעמד הבינוני השבע ולסוודרים משובצים.

ואם יש בן אדם שדירדר את קרנו העלובה ממילא של מוסד פרסי האקדמיה, זהו זמקיס, עם "פורסט גאמפ", הסרט הגרוע ביותר שזכה אי פעם באוסקר לסרט הטוב ביותר. וזה כולל את "טיטאניק". הסרט הזה מהווה את תמצית האהבה העצמית באמריקה. היכולת לראות בחור מפגר רץ מחוף לחוף ומגשים את חלומותיו בעזרת אפס תושיה וים של טוב לב. זה יותר צ'יז מקופסת השוקולדים ש"לעולם לא תדע מה תמצא בה". הסרטים שלו יהיו תמיד עם נגיעה לאמריקה הפרברית, המבקשת שלווה והגשמת החלום האמריקאי הממוצע, סרטים שיגעו בכל ג'ו שמו שלא ראה מעולם את החוף המזרחי או המערבי, אלא סתם תקוע בזמקיסוויל.

רותם דנון

נס רפואי. ככה צריך להגדיר את סמדר שיר. לא ברור איך אחרי עשרות שירים, ספרים, קלטות וידאו וטורים בעיתון היא לא השתגעה מהקרינה של מסך המחשב, נפל לה פרק היד בגלל העכבר, נשבר לה הגב מהכיסא המשרדי ונדפק לה המוח מרוב משחקי מילים מצועצעים ומלאי סוכר.

כמי שגדל (גם) על הספרים שלה, שקיבל ביסודי עשרות עותקים של "שירי רחוב" וחילק בעצמו עוד כמה, שבלע בשקיקה את רוב כרכי הסדרה המטופשת "צוציק" ואז התבגר, אני לא יכול לנטור לשיר טינה או לקלס את ספריה (מודה, את שאר מוצרי הקונצרן אני פחות מכיר). הכתבים של שיר כתובים בעברית קלה וחביבה, מודפסים על נייר איכותי ונכרכים בכריכה נעימה למגע, וככאלה, מספקים את הצורך הפיזי בספר. התוכן קצת יותר בעייתי.

בספרים של שיר, דימויי הגוף, תפיסת המשפחה וחלוקת התפקידים בעייתים כמו במרבית ספרי הילדים. אבל היי, גם במקדונלדס אני אוכל לעיתים, ובריא זה לא. מפעלה נמשך כבר שנים וגם כשייבש מעיין היצירה, הספרים האלה ישארו. אמהות ימשיכו להקריא אותן לפני השינה, יטמטמו קצת את הינוקות, ויסבירו להם איך דברים לא צריכים להיות. ספריה ישמשו כאנדרטה לשמרנות מסוות בפתיחות, פטריאכליות בתחפושת פמיניסטית. עם קצת גירוד מעל פני השטח, מעט קריאה מודרכת, אלו ספרים נפלאים.

נעם פלג

בימים אלו של טרום הוצאת ספרה השישי, אין דבר יותר קל מלשנוא את ג'יי קיי רולינג. אויבים לה רבים וכולם יושבים ומצקצקים בשפתותיהם על פשטנותה, התמסחרותה והעתקותיה מסופרים אחרים. רובם של מקטרגיה הנלוזים, יש לציין, קראו כמובן רק כעשרה עמודים מתוך סדרת הארי פוטר שכוללת כיום כבר חמישה ספרים ויותר מ-2000 עמודים.

הדבר המכעיס ביותר באי-ההערכה הלא מוצדקת שסופגת רולינג, מאז שפרצה אל השדה הספרותי כקרנף משולח רסן, הוא שמקורה טמון אך ורק בהתנשאות לה זוכים אלה הפונים למכנה משותף רחב. בשביל אנשים רבים, שאחוז גדול מהם יהיו "במקרה" מבקרים, אין דבר יותר נורא מהשתתפות באותו תחום משוקץ הנקרא פופולרי, שזהה ושווה ערך בעיניהם למסחרי, מתפשר, מיינסטרימי ושטוח. מה חבל שפעמים רבות מתגלים דווקא שיפוטים אלו כשטחיים בגלל התעסקותם הטפלה בעיקר במעמד, שמקבלת היצירה בתרבות הפופולרית, במקום בניסיון להקדיש מעט יותר תשומת לב לתוכן ולאמירה.

אך אל לה לרולינג לכעוס על אותן נפשות קטנוניות ומרושעות. בחמשת הספרים שהוציאה עד כה, רולינג שברה את כללי השוק הספרותי. היא גרמה לילדים לעזוב את האינטרנט, הטלוויזיה ומשחקי הווידאו ולרוץ בשקיקה לחנויות הספרים, היא חוצה קהלים, ארצות וגילאים בסיפוריה הכובשים, היא בנתה מיתולוגיה שלמה, המציאה גיבורי תרבות חדשים ואהובים, והיא מנסחת מחדש עם כל הוצאתו של ספר נוסף את המושג "רב מכר". אך הרבה יותר מכך, רולינג מתגלה כל פעם מחדש כאמנית הסיפור. כאילו יצאה משושלת אינדיאנית, היא מצליחה להמציא סיפור שיסחף וירתק את קוראיו, ויעמיק ויחשוף את רבדיו עם התפתחות העלילה. מקומה שמור בהיסטוריה לא רק בשל התור הבלתי נגמר בטיימס סקוור, אלא בעיקר בגלל כשרונה הספרותי הבלתי נדלה. וכמובן, בשל משחק הקווידיץ' המפואר.

יונתן שגיב