פיקאצ'ו ופיקאסו נחשבים צ'ילבות?

לא לחלוטין ברור למה אנגליה הכריזה על שנת 2001 כ"שנת יפן" (האם גם טוני בלייר מכור לפוקימון?), אבל מי שמזדמן בקרוב ללונדון בהחלט עשוי לזכות מן ההפקר. מפלס הסושי וצעצועי ההלו קיטי בבירה עלה באחרונה לרמות מדאיגות אחרי שחנות הדגל של Selfridges הפכה לחודש לגן עדן של אוטומאטים למכירת משקאות וחטיפים אקזוטיים, עמדות דרים-קסט ויצורי פלסטיק עם עיניים גדולות.

ב-Barbican Centre החליטו לקרוא לכל זה אמנות, ובמסגרת פסטיבל יפן המתמשך רוכזו שם יצירות של אמנים, מעצבים גרפיים, מוזיקאים ומעצבי אופנה מאנגליה ומיפן, תחת הכותרת "Jam: Tokyo-London" (עד ה8- ביולי). חילוף התרבויות הזה מפגיש שמלות מעוטרות בנייר שאפשר לתלוש כשהוא מתלכלך עם בגדים של חוסיין כליאן, קליפ של קורנליוס עם וידאו ארט אנגלי צעיר, צעצועים אלקטרוניים מפרווה ואיורי מאנגה דיגיטליים עם מגזיני לייף סטייל מקומיים ו-UK Garage עצבני.

שווה לבקר בתערוכה ולו רק בשביל הילדים החמודים/אלימים מהציורים של יושיטומו נארה, אבל לא חסרות סיבות לבחון את הניסיון האמיץ של אוצרי המוזיאון להתמודד עם שפע הגירויים הוויזואליים שהתרבות הפופולרית מציעה כיום במרכזים האורבאניים המובילים של טוקיו ולונדון. הניסיון הזה לא תמיד פועל (המגניבות הכללית של המוצגים לא לגמרי מחפה על הגיבוב הרופף של המוצגים והחולשה הקונספטואלית של הרעיון השאפתני), ולמותר לציין שטוקיו לוקחת את לונדון אחד-אפס בקלות, אבל קשה להרגיש יותר מדי ביקורתי לנוכח השפע הצבעוני והמפתה.

בינתיים, בגלריה של המגזין Dazed and Confused שב-Old Street מוצג ספיח צנוע בהרבה של התערוכה, אוסף צילומים של חבורות אופנוענים יפנים צעירים עם מדים צבעוניים. דווקא שם, בהקשר המצומצם יותר של הגלריה הקטנה, נחשף המתח בין הנעורים, הצבעוניות והקיטש ובין האלימות והסכנה שבחיי העיר בצורה הרבה יותר ממוקדת וחזקה. אבל למרות המגבלות של הפרויקט של הברביקן, מדובר בתערוכת חובה לכל מי שתמיד ידע שפיקאצ'ו זה הפיקאסו של האלף החדש.