כשאתה נתקל בלהקה צעירה (אם לשפוט לפי מראה עיניים, מדובר בפוסט תיכון) שקוראת לעצמה "אנשים מפורסמים", קשה לדעת אם הבחירה בשם היא יותר יומרנית או יותר אירונית. האזנה למיני-אלבום החדש שלהם לא פותרת את הסוגיה, כי הם נשמעים לא זה ולא זה, אלא פשוט הם תמימים, נהנים, מתנסים. מהמפגש הראשון שלי איתם, בהופעה בפסטיבל "סודה" לפני כחצי שנה, יצאתי מאופק והרגשתי שהם ארבעה תיכוניסטים שנדדו כמעט בטעות לבמה. אבל כבר צלילי הפתיחה בשיר הראשון בדיסק, "Prayer" גיטרה אקוסטית רכה, סנייר פשוט והמהום "טדהדה" המיסו את הרושם הקודם.
ארבעת האנשימוס עושים פופ גיטרה-פסנתר, בגרסה הקלילה והאקוסטית שלו. אפשר למצוא בין חמישה שירי ה-EP הרבה ביטלס, קצת אליוט סמית, אפילו בדלי-דראון בוי. ב"קארמה" הם פתאום אנרגטיים, כמעט אלקטרה, כשהסולן אלעד ליבמן זורק בתרנגוליות לאיזה בחורינה ש"זה לא את, זה אני". ב-"Rain Again" לעומת זאת, הוא יותר מהורהר ומריר, כמעט מוריסי בהגשה של השיר. הדיסק הקצרצר, 16 ומשהו דקות, נגמר בקטע אינסטרומנטלי יפהפה שהוא ספק קרב קפוארה, ספק ריקוד חיזור, בין גיטרה לפסנתר. האכזבה הגדולה בקטע הזה, כמו ב-EP כולו, הוא האורך הקצר עד שאתה מתחיל ליהנות ולהבין את העניין, עד שהשיא מגיע, היצירה מסתיימת. נכון, עדיף אלבום קצר ומהודק מארבעים דקות מרוחות, ובכל זאת הם גומרים מהר מדי. בסך הכל יש מעט מאוד ניסיוניות במוזיקה של המפורסמים, מעט מדי חידוש, אבל הם עדיין מצליחים לעניין ולרגש, גם במלודיות וגם בהגשה. עוד קצת עבודה בוודאי תוציא מהם כמה שירים מעולים, אולי אפילו אלבום שלם. רק שהפרסום לא יקלקל אותם.
פיימוס פיפל, "Famous People" (נו_דיסטריביושן)
עוד בוואלה!
רוק עם שפיטס
דיסק נוסף שיוצא החודש בנו-דיסטריביושן, לייבל ההפצה העצמאי, מעלה את השאלה מה יש לחבר'ה שם שכל האלבומים שלהם כל כך קצרים? כמו המפורסמים לעיל, גם פיטס מסתפקים במועט באלבום הבכורה שלהם, 22 דקות שלמות מפוזרות על שמונה קטעים. המרכז של הטריו הוא שניים מלהקת אליוט, שכבר הוציאו שני אלבומים בלייבל, אלון כספי וטליה פרי, כשלצידם אורי סגל בגיטרה. רוב האלבום החדש אינסטרומנטלי, עם קטעים שנשמעים יותר כמו תולדה של ג'ם סשן טוב מאשר פרץ יצירתיות אישי מול שולחן הכתיבה או על גיטרה קלאסית בחדר השינה. זה מתבטא בכך שהדינמיקה בין הנגנים היא הבסיס המוזיקלי האיתן שעליו האלבום נשען.
נגינת הבאס-תופים-גיטרה של פיטס מזכירה במלנכוליה שלה את אליוט, אבל התוצר נוטה יותר לכיוון סוניק יות' והלואו פיי שגדל על ברכיה Smog, קצת Sebadoh, בעיקר Silver Jews וכמובן סלינט. הצרה היא שיש מעט מאוד רגעים שבהם אתה מרגיש התרחשות משמעותית, שבהם האנרגיה הפוטנציאלית מתממשת. אחד מהם הוא הכיסוי היפה ל-Going To Georgia של Mountain Goats; אחר הוא "Down The Aisle", שבו פרי שרה באווירת פי-ג'יי הארווי המוקדמת. אם פיטס יפתחו את העלילה המוזיקלית בשירים, הם יכולים לקחת את המינימליזם שלהם למקומות חדים וכואבים עוד יותר.
פיטס, "Pits" (נו_דיסטריביושן)