פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההשראות של טל שוחט

      היא לא בוטחת במכונות כביסה, היא מאזינה למוזיקה מחאלד ועד דולי פרטון ויונה וולך היא גיבורת ילדותה

      איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

      כשעבדתי על התערוכה שמעתי בעיקר מוסיקה פרסית ומנטרות הודיות. אפשר לומר שהגעתי מחאלד עד דולי פרטון. המוסיקה הפרסית תמיד מחברת אותי אל הרגש, והמנטרות ההודיות תמיד יוצרות עבורי מקום של שקט שממנו אפשר לצאת. אני אוהבת גם לרענן את הרגלי ההאזנה של ב-FM106. הרדיו זורק אותי למקומות לא צפויים ולפעמים מרתקים יותר מברירות המחדל ששוכבות על המדף.

      מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

      המילה מזין מגיעה מכל מיני רמות. אני חייבת להודות שבנקודות שונות כל אחת מהאופציות עושה לי את זה. אהבתי הגדולה היא כמובן הספרות. הספרות לוקחת אותי לחוויה טוטלית, רגשית ועמוקה שנמשכת לאורך זמן. אני יכולה לצאת לשוטט ברחובות, שיכורה לגמרי, מהדמות שאיתה אכלתי את ארוחת הבוקר שלי. החופש הוויזואלי שמעניק הספר הוא ללא ספק לונה פארק של אפשרויות. לאחרונה, למשל, קראתי את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסני. הספר ממוקם בקאבול שבאפגניסטן. התחברתי מאוד לתיאורי הנוף בספר, ולו מתוך איזשהו זיכרון מחיים קודמים, או לפחות מזיכרונות ילדות מאבא שלי מפרס. זה סיפור על בגידה ונאמנות ויש בו סצינה אחת שלא עוזבת לי את הבטן. אני לא רוצה אפילו לפרט אותה, מי שיקרא את הספר יחווה אותה בעצמו. השילוב של סאונד ותמונה בקולנוע תמיד יקנה אותי, וטלוויזיה אין לי בבית. אני מאוד מתרגשת מלראות טלויזיה אצל אחרים - מה שתמיד מוביל לוויכוחים אינפנטיליים ומלחמה עקרונית על כיבוש השלט. ההפוגה המחשבתית שמספקת קופסת הטמטום היא יקרה מפז לאלו שמוחם לא מניח להם ממחשבות סרק, וגם אני ביניהם.

      מה היית משנה ברחוב מגוריך?

      אני גרה ברחוב ז'אן ז'ורס במרכז תל אביב. עדיין קשה לי להאמין שאני פותחת את הבוקר בקפה על דיזינגוף, כך שאם אפשר היה פשוט להעתיק אותי למקום אחר, שבו משחקים שש בש ברחוב, סביר להניח שהייתי בן אדם מאושר יותר.

      למי היית מכניסה מכות?

      אני בכלל לא יכולה לדמיין לעצמי סיטואציה כזאת, אם כי מפגש יומיומי עם דוחות חניה וגרירות אין סופיות מעלה בי אי אלו מאוויים מוטרפים לגבי דמויות מסוימות בעיריית תל אביב. בכלל, סביר להניח שכדאי לשאול את השאלה הזו בסוף היום.

      סינית אני מדברת אליך

      מה ההתמכרות שלך?

      כמובן שטיפולים אין סופיים במגע, התפנקויות, שווקים ססגוניים בכל העולם בכלל ובשוק הכרמל בפרט, וכל מושא גירוי פוטנציאלי - you just name it.

      את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

      הרשימה חלקית בלבד ובכל זאת; הייתי מזמינה את אנדי וורהול לחמש עשרה דקות של שעשוע מנטלי. את אלתרמן לשניצל פירה ומלפפון חמוץ לזכר ימי כסית העליזים, את ג'ימי הנדריקס בשביל הנוזלים וכמובן כי הוא גבר גבר והייתי שמחה לסגור את הערב עם מרצ'לו מסטוריאני על כוסית קוניאק.

      מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

      הייתי רוצה שיונה וולך תראה את התערוכה. היא גיבורת ילדות, כל כך הרבה ממי שאני קשור בה ועברתי איתה כל כך הרבה חוויות עמוקות, כך שבטח ארגיש שאני יושבת עם חברה שמעולם לא יצא לי לפגוש. וגם אם אפשר הייתי רוצה שהמורה מרים, המורה הראשונה שלי לפסנתר, תבוא לתערוכה. היא נהגה לרקוד איתי במרחבי הסלון ולצרוח עלי שלא הכנתי אטיוד ולה אני חבה את הטוטליות שלי בעבודה.

      מהם הרגלי הגלישה שלך?

      מחשבית זו בערך סינית בשבילי. אני חיה עדיין בתקופה הקדמונית של מציאת כפתור האתחול. שיטוטי באינטרנט אף פעם לא הובילו לאורגזמה ולו חלקית לגבי המכשיר.

      איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

      אני חייבת לציין שאין לי שום אמון במכונת הכביסה שלי, הבגדים תמיד נראים יבשים במידה בלתי סבירה, ותחזוקת הגוף שלי תמיד נשארת אניגמטית בעליל.

      תיק עיתונות

      תערוכת היחיד השנייה של טל שוחט (31), "כשתבוא אליי", מורכבת מ-13 תצלומי צבע ופורשת שני דימויים מרכזיים אל מול המתבונן - העץ והאישה. קשר בלתי נפרד של פוריות וטבע עומד בין השניים, ויש שיאמרו שעוד מימי חווה העליזים אנחנו משלמים על הקשר הזה בענק. שוחט מלבישה את הקשר באלמנטים שמגיעים מעולם כמעט מתקתק, כמעט מלאכותי. טפטים טרנדיים מקיפים עץ שעליו נשרו, או עץ לימונים מלבלב; ליל ירח מלא מקבל לתוכו אישה ששוכבת לה על החוף. במקביל, היא מפרידה את העצים שלה מהטבע ובונה להם רקע שמוסיף לדימוי עין אורבנית, חיצונית לכל הטבע הזה.

      שוחט מנסה לעבוד ממקום אינטואיטיבי, למרות שהיא מקפידה תמיד על תכנון ראשוני מדויק של כל סקיצה וסקיצה. היא מנסה לשמור כמעט בקנאות על חוסר ידיעה והחלטה מוגדרת לגבי התוצאה הסופית. "לזרום", קוראים לזה בשאנטית. המסע שלה עובר ועוצר בתחנות שונות של הנשיות - מ"מלכת הלילה", תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה רוזנפלד ב-2003 ודרך תערוכות קבוצתיות שונות שעברו, בין השאר, דרך מוזיאון הרצליה, מוזיאון עין חרוד וזמן לאמנות.

      אם ב"מלכת הלילה", הפנייה היתה למלכה של אמוציות, הרי שעכשיו הפנייה, הדרישה והציפייה ברורה. העץ כבר כאן, האישה שוכבת ומחכה בחלל נטול זמן. להמתנה חוקים משלה, חוקים שנטולים כל הקשר הגיוני. חסרה רק הצלע השלישית בסיפור בלתי נגמר, ואולי כשההוא המסתורי יבוא, התמונה תושלם.