הייתי בן 13 כששמעתי לראשונה את "Through The Looking Glass", אלבום הקאוורים של סוזי והבנשיז. אהבתי את סוזי והחבר'ה, והתקליט הזה פתח לי את הסקרנות להקשיב לדורז, להנדריקס, לבילי הולידיי ולתקליטים הראשונים של רוקסי מיוזיק, אבל בשבילי הביצועים של סוזי תמיד נשארו המקור. הם היו ההגדרה למה שיתגלה לי מאוחר יותר. ביקורות המוזיקה אמרו שהאלבום הזה עושה עוול לביצועים המקוריים, ש"The Passenger" שלה לא משתווה לזה של איגי פופ, אבל בגיל 13 זו הייתה עבורי קודם סוזי, ורק אחר כך השאר. הם צדקו, בדיעבד, אבל בזכות הבנשיז רציתי לשמוע את הביצוע של איגי. הבנתי שהיו לפניה אבות מייסדים, אבל הלב נשאר נאמן לאמא סוזי, לא משנה מה נכתב בדפי ההיסטוריה.
אפשר לדון ולדוש בהשפעות החשובות והעמוקות של הרכבי פוסט-Pאנק מראשית האייטיז על כל גל הפוסט-Pאנק הנוכחי. אפשר לצעוק בגרון ניחר שלפרנץ פרידננד, קייזר צ'יפס והפיוצ'רהדז לא יהיה אף פעם אימפקט כמו של גנג אוף פור, שהן לא יותר מחיקוי, ושהילדים שמתלהבים מהן בכלל לא מבינים. אם גדלתם על פוסט-Pאנק בשנות השמונים, אז סחה עליכם, זה מעורר קינאה, אבל גל הלהקות החדשות האלה פותח לילדים במאה ה-21, לפחות לחלקם, את הראש. כואב לכם שהם יאהבו קודם את מקסימו פארק ורק אז את Wire? זה באמת לא מחיר כבד לשלם. זה לא מחיר כבד בכלל.
בתקליט הבכורה החדש של ארט-ברוט הם שרים: "אחי הקטן בדיוק גילה את הרוק-אנ'-רול/ אחי הקטן בדיוק גילה את הרוק-אנ'-רול/ הוא רק בן 22, והוא מחוץ לשליטה!/ הוא כבר לא מקשיב ל-A-Sides/ הוא הכין לי קסטה של בוטלגים ובי-סיידס/ וכל שיר בקלטת הזאת נשמע בדיוק אותו דבר...". והם צודקים. לא חסרים ילדים שמתלהבים עכשיו מרוק-אנ'-רול לראשונה. הם מתלהבים והרוק חי.
כשיצא סינגלם הראשון של ארט-ברוט באביב 2004, כתבו עליהם באתר של החנות ראף-טרייד "לקנות, להשתמש פעם אחת ואז לזרוק". על קטע Pאנק מחורע ומטונף אדי ארגוס, הסולן, צעק שוב ושוב: "הקמנו להקה, הקמנו להקה, תראו אותנו: הקמנו להקה!". הטון הבריטי הסרקסטי, האנטי-מלודיה וההסתלבטות על כל ההרכבים החדשים סביבם וההייפ שנוצר תוך שניה, גרמו ל-"Formed A Band" להישמע יותר כמו כתובת גראפיטי על קיר מערכת האן.אם.אי, או כמו תגובה של טוקבקיסט באיזשהו פורום מוזיקה.
די מהר התעוררה השאלה למה לעזאזל אי אפשר להפסיק לשמוע את השיר המדבק הזה? מלהקה של סינגל, שהיה אמור להיות זניח, הפכה ארט-ברוט בעצמה לאחד הדברים הגדולים הבאים בבריטניה.
אם לנסות ולפשט את העניין, הרי שהPאנק של ארט-ברוט מגיע מהאנרגיות הכיפיות של הבאזקוקס, והפוסט-Pאנק שלהם מגיע מה-Fall. ההשראה של מארק אי סמית על השירה-דיבור של ארגוס כל כך ברורה, שזה יהיה די אידיוטי לא להתייחס אליה.
"בנג בנג רוק-אנ'-רול", האלבום המלא, הוא 12 מכות אנרגיה מצחיקות ומתחכמות. מ-"Modern Art Makes Me Want To Rock Out" דרך "אני לא יכול לסבול את הצליל של הוולווט אנדגראונד" בשיר הנושא, "אני שותה הנסי עם מוריסי" ב"Moving To L.A." ו"תרבות פופולרית כבר לא פונה אלי" ב"Bad Weekend". הם מודעים לעצמם באופן קיצוני, יורדים על האן.אם.אי, אוהבים את "טופ אוף דה פופס", ואפשר להאמין שעל המערכת של ארגוס נחרשו עד דק P.I.L, פלאוורד-אפ והסטריטס, בסדר הזה.
כמו הלהקות שהשפיעו עליהם, בתוך כל השכלתנות, גם ארט-ברוט יודעים לרגש. לא דרך בלדות רגשניות אלא בשירי פופ-גיטרות כמו "אמילי קיין", שמספר על אהבתו הראשונה של ארגוס, שלא הרפתה ממנו במשך עשר שנים, ורגעים אחרים בהם הרמוניות קוליות ומסכי דיסטורשן מחבקים את הדיבור שלו, שרק הולך ומתעקם בחינניות ככל שהרקע מושך למלודיות. עבור מי שחי בזמן אמת את המוזיקאים שהמציאו את ארט-ברוט, "בנג בנג רוק-אנ'-רול" הוא ממתק עם פוטנציאל להתמכרות, אבל לא יותר מזה. עבור מי שהרוק-אנ'-רול התחיל בשבילו רק עכשיו, ארט-ברוט יכולה להיות סיבה להקים להקה.
ארט-ברוט, "Bang Bang Rock'n'Roll" (יבוא, Fierce Panda)
עוד בוואלה!
ביילה-Pאנק
אפרופו הפוסט-Pאנק העכשווי, אחת ההפתעות היפות של הזמן האחרון הוא האוסף "The Sexual Life Of The Savages" מבית מדרשו של הלייבל המענג סול ג'אז. מדובר בהקלטות של אמני פוסט-Pאנק, שפעלו בשנות השמונים בסאו פאולו, בברזיל. אפשר היה להניח שבמירוץ אחרי "הדבר הבא שלא שמענו עליו" תחכה לנו אסופה תמהונית של אזוטריה לא משמעותית. אבל מסתבר לכותב שורות אלו, שהאוסף הזה הוא מהמוצדקים. בזמן אמת, או קצת אחריו, בין 80' ל-88', פעלו כמה הרכבים בברזיל, שהבינו את מה שאינטרפול רק התחילו עכשיו ללמוד. ההשראה המרכזית על אסופת האמנים שמתועדת פה הייתה ג'וי דיוויז'ן. מעניין שכמו שלהקות ישראליות שפעלו באותה תקופה, כמו מינימל קומפקט, ז'אן קונפליקט, להקה רטורית ואחרות, ושילבו אלמנטים ישראליים וים-תיכוניים בפוסט-Pאנק הפרטי שלהן, כך גם צ'אנס ופליני הברזילאים שילבו בו לא פעם נגיעות של בוסה-נובה וטרופיקליה. הם לא היו צריכים להיות דיוויד בירן, כדי להגיע למקומות האלה לפניו.
ההשפעות המהותיות האחרות הגיעו מהרכבים ניו-יורקים כמו ESG ומבריטיים כמו A Certain Ratio. גם בסאו פאולו לא חסרו טרגדיות, יומרות אמנותיות וגיבורי קאלט תיאטרליים. כל זה יכול להישמע מוזר, וזה באמת כך, ובעיקר מספק כמות נאה של רגעים קסומים. שלא לדבר על השירה בפורטוגזית, שבפני עצמה יכלה אולי להעלות חיוך קטן ומחורמן אפילו על שפתיו של איאן קרטיס ז"ל.
אמנים שונים, "The Sexual Life Of The Savages: Underground Post Punk From Sao Paulo Brasil" (יבוא, Soul Jazz)