דברים שרואים מקאן לא רואים מכאן

על אף הצלחתו המסחררת של עמוס גיתאי מעבר לים ועל אף רשימת הסרטים הסופר-ארוכה שכבר יצר, לא ניתן להתחמק מהעובדה שעד עתה לא ממש הצליח גיתאי לשבות את ליבו של הצופה היושב בציון. עובדה זאת נותרת צורמת במיוחד לאורם של ימים אלו בהם הקולנוע המקומי מפלס את דרכו חזרה אל מרכז זירת ההתרחשות התרבותית וזוכה להצלחה ביקורתית ומסחרית כאחד.

העובדה שגיתאי הוא יוצר, שפניו כלפי חוץ, מורגשת מאוד גם בסרטו הנוכחי "אזור חופשי", שהרי כמו תמיד הוא בוחר באיזו סוגיה חברתית קלוקלת במזרח התיכון, ומתרגם אותה לגלויה קולנועית הסברתית, שהנמענים שלה נמצאים בניכר. כפי שעשה ב-12 הפיצ'רים האחרים שביים, מהנדס גיתאי גם הפעם קונספט קלוש, תוחב אל תוכו אמירה בנאלית ופשוטה, מטבל בים של שפות, מבטאים וניחוח קולטורה אקזוטי, ומנסה למרוח את העוגה בפרצופו של הצופה, כשהוא מתעלם מכל טכניקה פילמאית מקובלת. כמו תקליט שבור חוזר הניגון המוכר: עלילה מופרכת עם קשר מפוקפק למציאות היסטורית וגיאוגרפית, טיימינג רעוע, דיאלוגים חסרי פשר ומונולוגים פרוזאיים, תיאטרליים, שאינם קשורים ולו במעט ל"אווירה" הכללית של הסרט, אלא מיועדים אך ורק להסברה בלתי מתוחכמת של המסר הקלישאתי.

בדומה למה שניסה לומר בסרטו האחרון, מוכיח גיתאי בפשטנות גם הפעם, כי סביב עניינים הקשורים בביזנס ובכסף, מצליחים לפתע גורמים מסוכסכים במזרח התיכון ליצור סוג של משא ומתן. ומה על שולחננו הפעם? הסכסוך הישראלי-פלסטיני כולו. לא פחות ולא יותר. שלוש נשים יוצאות למסע משותף בירדן, הפסטורלית והמחוספסת גם יחד. חנה בן-משה (חנה לסלאו), אישה מסורתית קשת יום ממפוני ימית, יוצאת במקום בעלה שנפצע בסוג של התקפת מחבלים, לגבות חובות משותפו הירדני לעסקים סמיר. הסטודנטית האמריקאית הענוגה רבקה כהן-דופו (נטלי פורטמן), נמלטת בסערת רגשות מאהובה (אקי אבני בהופעה קצרה ועלובה) ומאמו השתלטנית (כרמן מאורה הבינלאומית שמפתיעה למספר שניות בלבד), וחוברת אל חנה (באמת לא ברור למה) למסע אל ה-Free Zone: אזור הסחר החופשי, המצוי במפגש הגבולות הבדיוני למדי שבין סוריה, עיראק, ערב הסעודית וירדן.

באותו אזור סחר פוגשות השתיים את לילה (היאם עבאס), אשתו של אותו סמיר המכונה "האמריקאי" בזכות האזרחות האמריקאית שברשותו. כמובן, שכמו שתיהן גם היא אישה חזקה ועצמאית, שמנהלת את חייה ואת חיי בעלה ביד רמה. יחד הן יוצאות למסע בעל מטרה בלתי ברורה, כשהכותרת הכללית היא "מציאת השלום העולמי המיוחל". שלוש הדמויות, המייצגות באופן ברור להכאיב את שני צידי הסכסוך ואת ה"מגשר" האמריקאי התלוש, סוחבות כל אחת סיפור פרטי משל עצמה שלא מצליח לתפוס מקום של ממש בנפח המצומצם שיוצר הסרט. החלל הקטן דחוס בעיקר בקלישאות מעייפות כמו תיקון פנצ'ר משותף והרמוני של לילה וחנה, ותמונה כמעט קיטשית של השלוש שועטות יחד קדימה בעוצמה נשית, עם מטרה משותפת, ומזמזמות ברכב את "אין אני" של שוטי הנבואה, כאילו מבטלות את עצמן לטובת היחד הרגעי.

הגימיק הדי זול שהצליח איכשהו לפייס את נפשי המסוכסכת, טמון בליהוק כמובן. לחזות בקלסתרה עוצר הנשימה של נטלי פורטמן, ועוד כשהיא מדברת בעברית כמעט שוטפת, הוא תענוג מאין כמוהו שקשה להתנגד לו. עשר דקותיו (!) הראשונות של הסרט מוקדשות לתקריב של פניה הרכות, הנשטפות בדמעות עצב. אך עד כמה שמדובר במחזה קסום, אחרי הדקה השישית לערך, רחש האולם כולו בנהמות "שתזיז את עצמה המלעונה". זכייתה של חנה לסלאו בפסטיבל קאן, שאולי תביא לגיתאי עוד כמה צופים פטריוטיים שירצו להרגיש חלק מההישג הלאומי, מוצדקת - מבין שלוש השחקניות היא המוצלחת ביותר, והיחידה שמצליחה ליצור דמות שיש בה אופי ספציפי, ולא רק סטיקר מגזרי דבוק על הפרצוף. אך היא עושה זאת כצפוי בעזרת שטיקים מוכרים של גניבת הצגה סטנדאפיסטית, ולמעשה מביאה את נעמי שחר מ"השיר שלנו" אל ליבו של הקולנוע "האיכותי" של גיתאי. בשנה הבאה נראה את גילת אנקורי בוורסיה הפוליטית של האלמנה זימר.