עיר לא מוכרת

      חמש מאות גרם, סיפורים קצרים מאוד לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 24

      אסף גברון, רענן אליזוב

      אחותך הלוותה לך את האוטו שלה כדי להעביר כמה ארגזים ממקום אחד למקום שני. את נוסעת בעיר לא מוכרת, מקשיבה לקלטת שתקועה במקומה וניסית, אבל לא הצלחת, להוציא, ואת תקועה איתה לשעות הקרובות. את יכולה להנמיך את הווליום עד הסוף אבל את מקשיבה, זו קלטת הדרכה עצמית שאומרת לך איך לנשום, על מה לחשוב, באיזו צורה להאמין בעצמך, באיזו זווית למתוח את גבך. כל המיסטיקה המזרחית המטומטמת הזאת. את עוצרת באור אדום ואינסטינקטיבית מסתכל ימינה לראות את שותפייך להמתנה ומימינך את רואה את דוד.

      דוד היה מאוהב בך בתיכון לפני... כמה זמן זה היה? פחות מעשר שנים. לא ראית אותו מאז. שמעת עליו, אבל. שמעת שבצבא הוא הגיע לעזה ויום אחד הוא קם בבוקר וחשב שהוא הבן של אלוהים, יצא מהבסיס באמצע העיר, התחיל להסתובב ואסף אחריו ילדים. אחד, שניים, עשרות ילדים. זה היה בשבת בבוקר, ככה סיפרו לך, ולא היו הרבה חיילים בבסיס. הוא לבש בגדים רגילים, אזרחיים, ולא לקח איתו את הנשק, ככה שהמקומיים אפילו לא ידעו שהוא חייל. עשרות ילדים הלכו אחריו, וכמה מבוגרים, והוא צעק בשפה שהם לא הבינו, איטלקית, שאת יודעת שהוא ידע כי הוא ניסה במשך חודשים לפתות אותך בעזרת הניגון המתוק והסקסי של השפה הזאת, שהכיר מההורים שלו, שהיו איטלקים.

      את לא יודעת אם לסמן לו, לקרוא לו, לצפצף, שזה מנוגד לחוק אבל כולם מצפצפים על החוק ומצפצפים, אבל זה אפילו לא האוטו שלך, "לנשום עמוק" יוצאת הפקודה מהקלטת, "לעצום עיניים". את צריכה להעביר את הארגזים האלה לדירה החדשה שתגורי בה שבועיים, חברה שנוסעת לחו"ל, את עוברת ממקום למקום בלי לדעת מה את רוצה מעצמך, מה את עושה בחייך ואיפה את רוצה לחיות, אם בכלל.
      דוד מתופף על ההגה שלו. השיער שלו ארוך עכשיו, אולי צבוע, אבל הוא לא נראה משוגע, והוא נוהג. אם היה משוגע בטח היו שוללים לו את הרישיון.

      מה היה הסוף של הסיפור ההוא בעזה? את לא זוכרת. בטח העיפו אותו מהצבא או משהו. את מביטה בו עד שאת שומעת את הצפירות. איזה צירוף מקרים. האור התחלף לירוק ושניכם לא נסעתם. את, כי הסתכלת על דוד. דוד, כי היה שקוע במחשבות, כנראה. אבל עכשיו שניכם נוסעים. את מחליטה לנסוע אחריו. את מחליטה שהעיכוב הזה באור הירוק הוא רמז משמיים, הוא גורל, אם תרצי. את רוצה. אז את נוסעת אחריו בעיר לא מוכרת, מקשיבה לקלטת הגשמה עצמית, חושבת על הבחור שנוהג את האוטו שלפנייך, באיטיות מוגזמת, מנסה להיזכר בו, לדמיין אותו. עד שצלצול הטלפון זורק אותך מהמחשבות.
      זה מהעבודה. הם יודעים שאת ביום חופש, אבל הם צריכים שתהיי מול מחשב בדחיפות. הם ישלחו לך משהו ואת חייבת לסדר אותו תוך חצי שעה מקסימום. את אומרת בסדר, אני אמצא מחשב. את בטוחה שזה עוד סימן, את צריכה לעצור את דוד, להסביר לו במהירות, הוא בטח יהיה בהלם מוחלט, ולשאול אותו אם יש איזה מחשב שאת יכולה להתחבר אליו בסביבה. הוא מאותת. נו, זה כבר צפוי, הסימנים ממשיכים, האיתותים, אם תרצי. הוא פונה לחנייה של בית. את לא נכנסת לשם אחריו, אבל מאותתת ונעצרת על הכביש ליד הכניסה, מסתכלת עליו חונה, דלת המכונית נפתחת והוא יוצא. הוא ממהר לתוך הבית, חצי רץ, כפוף מעט, באופן לא טבעי, מוזר. דוד. חשב שהוא הבן של אלוהים. מתאים לו. "תנו לעצמכם לזרום, תנו למוח להתנקות," אומרת הקלטת, ואת עוצמת עיניים. ופותחת אותן. ומביטה שוב בבית שדוד נכנס אליו. וממשיכה בדרכך. יש כמה חנויות בהמשך הכביש, אולי יהיה שם קפה אינטרנט.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully