חושך שבטו שונא בתו

הדרך הקלה להנפיק 300 מילה של ביקורת על הדיסק חדש של קלי אוסבורן היא פשוט לכתוב "ממש מעפאן" 150 פעם. אבל יש מצב שהעורך והטוקבקיסטים לא יאהבו את הרעיון, אז הנה קצת נימוקים ועלילה.
את המעבר מסלבריטאית מסך קטן למשהו שהיא קוראת לו "זמרת" ביצעה הבת של אוזי אוסבורן באמצעות גירסת כיסוי ל"אבא אל תטיף" של מדונה; מעין ניסיון פופי פוסט-מודרניסטי להשתחרר מהצל של אביה. אבל למה לה להשתחרר מהצל של אבא? מה יש לה להציע חוץ מאילן היוחסין שלה? מראה מיוחד? אמירה אישית? כישרון שירה?

האלבום הראשון של אוסבורן ג'וניור, “Shut up”, כשל לגמרי אפילו מבחינה מסחרית, דבר שגרם להעפתה מחברת התקליטים שלה, סוני/אפיק. האלבום החדש שלה, "Sleeping In The Nothing", מוכיח שלא ממש חל שיפור מאז. כשמו כן הוא – ישנה הנסיכה בתוך שום דבר, וגם האלבום שלה נשמע ככה.

אפשר כמובן להעריך את האוסוברנית הצעירה על חריצותה, על כך שבין כל הכניסות והיציאות שלה ממוסדות גמילה מסמים היא הספיקה להקליט עוד אלבום שלם. רק חבל שהתוצאה היא כזה טריפ מקולקל.
את הסינגל הראשון מהאלבום, "One Word", אי אפשר היה לפספס בחודש האחרון גם אם ממש ניסיתם. לא נכחיש כי מדובר בלהיטון פופ סביר, רק חבל שהוא נשמע בדיוק כמו "Fade to Grey" של ויסאג' (כולל המלמולים בצרפתית) אחרי שטיפה באקונומיקה שהורידה לו את כל הצבע. האפור.

"One Word" פותח את האלבום החדש של אוסבורן, ומכאן הכל הולך ומידרדר. אוסבורן מנסה לרכב על סוס האלקטרו-פופ-רוק, ונותנת בסאונדים אייטיזיים שגם בתור רטרו כבר נחשבים פאסה. ומילא ההצתה המאוחרת - הבעיה היא שאוסבורן רוכבת ממש רע. על השירים וההפקה פה אחראית יצרנית הלהיטים המובילה של השנים האחרונות, לינדה פרי, שכבר ריפדה את הקריירות של פינק, כריסטינה אגילרה ועוד - אבל במקרה של אוסבורן זה לא עוזר. הלחנים פשטניים, ההפקה דה לה שמאטה, השירה של בעלת הבית יותר שטוחה מנייר נטול עץ. ליד אוסבורן אפילו פינק נשמעת כמו בילי הולידיי, וחוצמזה ה"לכלוך" בסאונד של האלבום הזה כל כך סטרילי ומדוד, שהרושם הכללי שנותר הוא של קשקוש בלבוש שהיה כרוך בהרבה יותר מדי מאמצים. אלבום ממש מעפאן.

קלי אוסבורן, "sleeping in the nothing" (הד ארצי, Sanctuary)

בניגוד לאוסבורן, שרוכבת על תהילת שם משפחתה, לא הרבה אנשים בכלל יודעים מהו שם המשפחה של מלאני סי (צ'יזהולם, אם שאלתם). אבל גם הלה אינה נמנית על מקרי הסעד הקשים של עולם הפופ - אחרי כמה שנים כחמישית מהספייס גירלז, כולם כבר יודעים שספורטי ספייס היא היחידה מבנות התבלין שיודעת לשיר.

החודש יוצא אלבום הסולו השלישי של סי, ולא רק שהיא אינה נזקקת לשם בדוי כעמיתתה לספייסיות, ויקטוריה בקהאם (שהכריזה לא מזמן ששיריה יופצו מעתה תחת שמות בדויים, כדי להימנע מחמיצות הפנים שנלווית לסיקור מפעלותיה בכלי התקשורת)– סי אפילו השיקה לייבל משלה, Red Girl שמו, אחרי שנזרקה מחברת התקליטים הקודמת שלה, וירג'ין.

ומה בפנוכו של האלבום? אז זהו, שלא משהו לכתוב עליו הביתה. צ'יזלהולם (אפשר לקרוא לך צ'יזי?) נותנת הפעם ברוק, בניסיון להיות סוג של שריל קרואו פינת אווריל לאבין או משהו. יש הרבה גיטרות מאולפות, ויש גם כמה בלדות, חלקן ספייס גירליות באופיין וחלקן משעממות סתם. זה אלבום מאוד קונבצנציונלי במובן העבש של המילה, אם כי חייבים לציין שכשמאזינים לו ברצף אחרי החדש של האוסבורנית, הוא נשמע כמו סוג של פסגה אמנותית נאצלת. בכל זאת, לספורטי יש צבע קול מובחן, הלהקה שלה מנגנת, ואפילו השקיעו בחטיבת כלי מיתר בכמה שירים. ההבדל בולט גם כשמשווים בין רשימות הקרדיטים של שני האלבומים. בעוד זו של אוסבורן מלאה בהתנחמדויות מתקתקות לאמא שלה ולאלטון ג'ון ולחברים באם.טי.וי וכו', פלוס הפניה למוצרי הסלוללר שלה, זו של סי כוללת קרדיטים מובלטים לנגנים שליוו אותה, ולאולפנים בהם הוקלט האלבום.

הבעיה היא שעם כל הביוטיפול אינטנשנז, השירים עצמם משעממים בטירוף, ואפילו שירים שיש בהם איזה רמז לזיק מוזיקלי נחמד, בדל מלודיה חביבה, טובעים תחת ים השבלוניות ולא מצליחים להתרומם. כנראה זו דרכה של ספורטי ספייס להעביר את הזמן עד לאיחוד המיוחל של הלהקה האם - אבל אתם לא חייבים להצטרף.

מלאני סי, "Beautiful Intentions" (הד ארצי, Absolute)