"מר וגברת סמית" הוא במידה רבה בבואה של הוליווד 2005. כמו בפרודיות רבות על התעשייה, ניתן בנקל לדמיין את בכירי האולפנים ואנשי השיווק מתכנסים ומגלגלים שיחה בסגנון: "היי, יש לנו את בראד לעוד סרט, אנחנו צריכים משהו מגניב כמו אושן 11, אבל עם סקס, הרבה סקס" "מה עם 'מלחמת רוז ברוז' פוגש את 'שקרים אמיתיים', עם מרדף הדדי סטייל 'עימות חזיתי'?" "כן, ועם המון יריות. וסקס. ויריות." "והרבה באזז" "מה עם תסריט?" עזוב, יש לנו באזז". כל הווייתו של "מר וגברת סמית" מצחינה ממנהלי שיווק הוליוודים. ועם 51 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו על המסכים, אפשר להגיד שהמערכת ניצחה.
גלגול הפרויקט פרנס לא מעט עמודים בעיתוני התעשייה. במשך כשלוש שנים התגלגלו המפיקים עם קונספט רעוע ועם בראד פיט, בין במאים ושחקניות ראשיות מתחלפים. השילוב המנצח של פיט ואנג'לינה ג'ולי עשה את שלו בכל הקשור למקדם הבאזז. יותר מכל שחקן משנה ב"סמית", ניתן לתת את אוסקר התעשייה לשחקנית המשנה שאינה מופיעה בסרט לאחת, ג'ניפר אניסטון. מזה כמעט שנה מפרנסים את הטבלואידים המשברים/הכחשות/גירושין/קאמבקים/מוות סופי בזוגיותם של אניסטון ופיט, שנעוצים בל נשכח לרגע בבגידה שהייתה או לא הייתה על הסט בין פיט לג'ולי, הפאם פטאל עבת השפתיים. וכך, מבלי לשים דולר על שטחי פרסום, פמפמו אנשי היח"צ של האולפנים אלפי אינצ'ים בעיתונות הצהובה ויצרו את מקדם העניין לסרט. כך הפכה אניסטון הנבגדת לכוכבת השלישית, ואולי החשובה מכל לצורך העניין, כשעל הדרך דוחפים היח"צנים תוספי מזון בדמות עוד ועוד סקרים על מידת הסקסיות של פיט וג'ולי.
מר כוסי וגברת כוס
בדרך ויתרו כרגיל על פרטים תפלים כתסריט. סיימון קינברג, אשף המילים האחראי על כתיבת הסרט הזה, מחזיק באמתחתו רק פרויקט אחד בנוסף ל"סמיתס" יצירת המופת "XXX2". זהו סיפורם של ג'ון וג'יין סמית, זוג רוצחים שכירים מפירמות מתחרות, שנפגשו, התאהבו אחרי חמש דקות וזיון תחת גשם דרום אמריקאי, התחתנו וחיו יחדיו 5 שנים מבלי לגלות על תעסוקתו של בן הזוג. כעת מוטל עליהם לרצוח אחד את השני ולבסוף לאחד כוחות, ולהימלט ללא פגע מטריליון כדורים שורקים תוך כדי שהם משפריצים אחד על השני טסטוסטרון ואסטרוגן לרוב. כך ש"אובדן התשוקה ביניהם" נפתר ברגע שהם מריחים את הדם אחד של השני, ושל כל אחד אחר בסביבה. שלא תטעו, מדובר בפאן טהור, כל עוד תבואו עם ציפיות בגובה של ערוץ E.
דאג לימן, הבמאי, עשה דרך פתלתלה בין קומדיות מקוריות וקטנות כ"גו" ו"סווינגרס", בדרך להיות במאי פעולה נוסחתי ויעיל עם "זהות כפולה". עם "מר וגברת סמית" הופך לימן לבבואה של שכיר החרב ההוליוודי המצוי, מזכיר בסגנון הפעולה-קומי-על-פי-דרישה את גור ורבינסקי, שביים קונספט דומה עם אותו פיט ב"המקסיקני". בראד פיט מוכיח שוב עד כמה ניתן להפיק מחד-ממדיות, ג'ולי - כהרגלה - היא שחקנית איומה, שמכירה כנראה במגרעותיה ומתמרנת את תפקידיה תוך שרבוב השפתיים בתזמון מדויק. וזה מספיק. הבונוס: היא לא מתרגלת מבטא מגוחך כמו ב"אלכסנדר". נקודת האור היא ווינס ווהן, אולי השחקן המצחיק בהוליווד בימים אלה. בשורה התחתונה, יוצר הסרט פרדוקס מעניין. עד כמה שעל פניו נראה שיש להימנע מ"מר כוסי וגברת כוס", זה כנראה הסרט הכי מחורבן שבשמחה הייתי רואה פעם שניה.