פתאום בא כריש גדול

הסטטיסטיקה של רכישת הספרים בארץ מספרת שהישראלים קונים בממוצע 11 ספרים בשנה, מחצית מהם נקנים כמתנה עבור אדם אחר. משמעות הנתונים האלה היא שרוב הספרים הנקנים בחנויות הם למעשה הימורים בטוחים. כמו שלא תביאו כמעט לאף אחד מכנסים קצרים מעור שחור בתור מתנה ליום הולדת, כך סביר להניח שבזמן שתקנו ספר כמתנה, תעדיפו בחירה תרבותית, מהוגנת, שמשדרת את המסר: "אני מתורבת וגם אתה". ומכיוון שאתם לא רוצים להתייהר, סביר להניח שתבחרו את הספר מתוך רשימת רבי המכר.

המחיר התרבותי הוא כמובן שספרים רבים, שנתפסים בעיני קוני הספרים כמשולים לאותם מכנסיים קצרים מעור, נשארים על המדף, זאת בתנאי שהם בכלל זוכים לראות אור בהוצאות הספרים הגדולות. בתקופה האחרונה מלבלבות מספר הוצאות ספרים חדשות וקטנות יותר, שמטרתן המוצהרת אינה להוציא דווקא את רבי המכר הגדולים ולקלוע לטעמם של רוכשי הספרים כמתנות, אלא להביא לציבור הקוראים הישראלי קולות ספרותיים ייחודיים, ולהרחיב את עולמם הפנימי והתרבותי של הקוראים. בין ההוצאות האלו ניתן למנות את "א-נו-ני-מה" שייסדה דניאלה די-נור, את "גרף", שייסד רני גרף, "גלורי", "סימנים" ו"סאגה". דוגמא מובהקת של החירות המתאפשרת להוצאות קטנות ועצמאיות כגון אלו הוא הספר החזק והמזעזע "חייבים לדבר על קווין" שיצא לפני כשבועיים בהוצאת "סאגה", שהקימו שרון קרמנר, ענת וינשטיין ורונית ליברמנש, המתפקדת גם כעורכת הראשית. הספר נכתב על ידי הסופרת האמריקאית, ליונל שרייבר, מביא את סיפורה של אשה שבנה הבכור, קווין, מבצע טבח המוני בסגנון ביה"ס קולומביין. שרייבר זכתה בשבוע שעבר בפרס אורנג' הבריטי לספרות נשים.

רונית ליברמנש, העורכת הראשית של סאגה, מסבירה כיצד בחרה ההוצאה ב"קווין" בתור ספרה הראשון, " אני מאמינה שלא ירחק היום ויהיה לנו טבח בסגנון קולומביין בישראל. אני קוראת את הכותרות בעיתונים: בני נוער אונסים ילדים, אלימות בבתי הספר. המעבר הבא עלול להיות מסכינאות לנשק חם. חוץ מזה, הסוגיות ששרייבר עוסקת בהן רלבנטיות לכל אדם באשר הוא. הסיבה השלישית, שגרמה לנו לחשוב שהספר ידבר גם לקוראים הישראלים, היא שהעלילה שלו זורמת כרומן מתח. אמנם זה לא מותחן כסוגה ספרותית, אבל אי אפשר להניח את הספר, זה מטלטל את הקורא, למרות שיודעים מהר מאד שבנה של המספרת ביצע טבח המוני, רק בסוף אנחנו יודעים איך הוא עשה את זה."

למרות שליברמנש מדגישה, מבלי לפרט, שהסוף של הספר מנחם ומפצה, עדיין מדובר בחוויית קריאה קשה. לא רק משום שהספר עוסק באלימות פיזית, אלא, ואולי אפילו יותר, בגלל שהוא עוסק באלימות נפשית, ובאחד המחוזות הנסתרים ביותר של האלימות הנפשית – האופן בו האימהות יכולה להיות קרב לחיים ולמוות. ליברמנש מרחיבה, "עד היום לא היה ספר שטיפל בדואליות של האימהות, ושרייבר מעלה את זה במיליון דרגות-על. לסופרת עצמה אין ילדים. ובראיונות איתה היא אמרה שהיא כתבה את הספר בראשית שנות הארבעים לחייה וכשהיא גמרה אותו היא אמרה לעצמה "אני לא רוצה ילדים". כלומר, בתהליך הכתיבה היא פרקה את הפחדים הכי כמוסים מפני האימהות. אנחנו לומדים שגיבורי הספר, ההורים, הם בני זוג שהזוגיות שלהם הייתה מאד מוצלחת מבחינתם, לפני שנולד בנם. הגיבורה היא אישה נהנתנית, עשירה, שמתגאה בגופה הצנום והשרירי. מול רצונו של הבעל בילד מתעוררים הפחדים שלה, הנעים מן הבנאלי ועד לקיצוני, מהגלוי ועד לסמוי. החל בפחד לפתח ורידים ברגליים וסימני מתיחה בעקבות ההיריון דרך הפחד שהאמהות תנדה אותה מהחברה הבוגרת והיא תלך לאיבוד בעולם משעמם של תינוקות ושפת תינוקות וכל בפחד שתינוק יתבע את תשומת הלב של בני הזוג ויחבל ביחסים בינה לבין בעלה. היא אפילו מהרהרת בשאלה מה עדיף – ילד נכה או ילד שיש לו בעיה נפשית. אנחנו מגלים שהמספרת בחנה את כל תרחישי הזוועה האפשריים פרט לתרחיש שארע בחייה, את זה היא לא הצליחה לשער מראש."

ליברמנש מספרת שהוצאות הספרים הגדולות בישראל לא עטו על הספר, ואילו היום, בעקבות הזכייה בפרס האורנג' (המעלה את השאלה המעניינת מה המחיר התרבותי של קיומו של פרס נפרד לספרות נשים) ואחרי זמן קצר בלבד בחנויות הספרים, מודפסת כבר מהדורה שנייה של "חייבים לדבר על קווין".

אלימות, אימהות, מוסרניות, פטריוטיות, קונפורמיות, צביעות חברתית – אלה אכן אינם נושאים קלאסיים של ספרי מתנה. הרבה יותר בטוח לקנות ספר בישול של עוגות גבינה או רב מכר על אהבה שסופה ידוע מראש. אבל את ספר הבישול ואת רב המכר יקנו ממילא, ואפילו אין בכך רע, כולם בסך הכל צריכים עוגה וסיפור טוב על אהבה, אבל כדאי גם לעודד את ההוצאות הקטנות והקולות הספרותיים שהן מביאות, שכוחם פעמים רבות טמון בכך שדווקא ככל שייחודם גדל כך גם הם יותר נוגעים לכולנו.

"קווין", ליונל שרייבר (הוצאת סאגה)