לא מאיימים על זונה בזין

תעשיית הסרטים העצומה של הודו, בוליווד, מייצרת מאות סרטים בשנה, רובם סרטי פעולה וסרטים רומנטיים. עם בחורות מפתות בסארי צבעוני, כוריאוגרפיה מוגזמת ושירים הודיים מרגשים על רקע נופים כפריים, בוליווד מנסה להמתיק להמונים את החיים, אבל בהודו הייאוש לא נעשה יותר נוח. הוא מתבוסס בעצמו. הודו סובלת בשקט את העוני המתגולל ברחובות, את ההמונים הרצוצים במסע אחר הרופי הבא ואת היררכיית המעמדות הקשוחה, הקאסטות.

למרות כל זאת, גואור עדיין מקווה ללמוד באוניברסיטה. מאניק רוצה ללכת לפנימיה אבל אבא לא מרשה לו. אביג'יט רוצה להיות צלם כשיהיה גדול אבל הסרסור בדיוק הצית את אמא שלו. טפאס רוצה לברוח מהבית ולא לחזור. לסוצ'יטרה, יתומה מאם, אין שאיפות גדולות מדי- רק לא להפוך לזונה בעוד כמה שנים. כשמשפט כמו "אדם צריך לקבל את החיים כעצובים וכואבים" מגיע מילד, אפשר להיות בטוחים שאלוהים בדיוק העביר את הצ'ילום לשטן כשהיה אמור לחלק את המזל ליושבי רובע הזונות של כלכותה.

זאנה בריסקי ורוס קאופמן, יוצרי הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "ילדי בית הבושת", מביאים בסרטם סיפור פשוט, מרגש ומעורר השראה על הניסיון להיחלץ בשיניים מגורל מוכתב מראש. בריסקי בילתה 7 שנים ברובע הזונות כשהיא מעבירה שיעורי צילום לילדים. לכל אחד מהם נתנה מצלמה וביקשה לתעד את סביבתו. "ילדי בית הבושת" מתעד את הפרוייקט השאפתני הזה שנקרא "KIDS WITH CAMERAS" שאותו הרימה בתוך כמה שנים ואיפשר לה להגיע למקומות וסיטואציות שרק יכלה לחלום עליהם, והכל דרך עיניהם של הילדים. צילומי הסטילס החדים שלהם בסביבה האורבנית העוינת של כלכותה פשוט מרהיבים, ובריסקי מצידה איפשרה לילדים לא רק להיות כוכבי הסרט, אלא גם לקחת בו חלק פעיל כצלמים ובמובן הנרחב יותר - להשפיע על גורלם. כל ההכנסות מרכישת תמונותיהם מיועדות למימון השכלתם. מצלמה, דבר כל כך שולי ונגיש בעולם השבע, הפך בידיים הקטנות האלו למקור של תקווה. בריסקי וקאופמן ראויים להערכה לא רק על כך, אלא גם על שהעניקו לאומנות חשיבות אמיתית והראו כיצד היא משמשת כלי נפלא להתמודדות ולהתקדמות.

הסרט לא קורע לב במובן שהפרומו הבטיח וטוב שכך. התעללות, מכות, צעקות והזנחה אינם נעדרים ממנו, אבל איכשהו החיוך של אביג'יט והזיק בעיניים השובבות של פוג'ה הרבה יותר חזק מכל אלו. מה גם שהקללות ברובע הזונות הופכות מצחיקות ומוחשיות יותר ויותר ("את שומעת אותי או שתקוע לך זין באוזן?!"). הקושי האמיתי עם הסרט מגיע דווקא בסופו, עם ההבנה שהתרחשויות על פני שעה וחצי של דוקומנטרי הם החיים האמיתיים של אלו שעבורם קאסטה נשארת קאסטה נשארת קאסטה. אחרי כשלונו הפוליטי של "פרנהייט 9/11", "ילדי בית הבושת" מתייחד בכך שהוא מחזיר את האמון הגדול ביכולת של הסרטים הדוקומנטריים להשפיע באמת. בוש הבן אולי נבחר מחדש לנשיאות, אבל אג'יביט הולך להיות צלם גדול.

ילדי בית הבושת, יס דוקו, יום שבת (18.6), 21:45