אישימונו

הוצאות ה-DVD המחודשות לקלאסיקות הקולנועיות של הירושי טשיגהארה "The Pitfall" (1962) ו-"The Face of Another" (1966), שהפגישו בין הבמאי הגדול הזה לפסקולן המחונן טורו טקמיצו, הן הזדמנות נפלאה לסקור את שיתוף הפעולה בין השניים - ובייחוד לבחון את הגישה הייחודית של טקמיצו למלאכת יצירתם של פסקולים.

מ-1956 ועד מותו ב-1996 הלחין טקמיצו 93 פסקולים עבור גדולי הבמאים של יפן שלאחר מלחמת-העולם השנייה (נוסף על טשיגהארה עבד טקמיצו עם נגיסה אושימה, אקירה קורסאווה ומסאקי קוביאשי, בין היתר). כאשר נשאל טקמיצו מדוע החליט להתמקד בהלחנה לסרטים, השיב: "הסיבה שאני אוהב סרטים היא שאני חווה אותם כמוזיקה". במסעותיו ברחבי העולם נהג טקמיצו לצפות בסרטים בסיטונות ממש, בין אם היה בקיא בשפת המקום ובין אם לאו (השמועה אומרת שראה כ-300 סרטים בשנה). "דרך הסרטים אני יכול להבין את אורח חייהם של בני המקום, להתבונן בתנועתם ולחוש את הפעימה הפנימית שלהם", ביאר טקמיצו בראיון מיוחד שנערך עמו בסוף ימיו. "מספיק לי לראות את האימג'ים. זו הבנה מוזיקלית שכזו".

כמו רבים מבני דורו, שחוו על בשרם את אימת מלחמת-העולם השנייה, סלד טקמיצו מתרבותה של מולדתו, ובראשית דרכו המוזיקלית אף נמנע מלהשתמש בכלים מסורתיים. למזלנו, הוא חזר בו כבר בשלב מוקדם יחסית של הקריירה, כשנשבה בקסמה של המוזיקה האינטנסיבית ורוויית היצרים המלווה את תיאטרון הבובות המסורתי היפני ובקסמו של הביווה - כלי הנגינה היפני דמוי העוד, שמגבלותיו הצליליות והאפשרות להפיק ממנו אלמנטים של רעש טהור הציתו את דמיונו. "לעומת הכלים המערביים, שנבנו בצורה השמה לה למטרה לבודד רעש, כלים דוגמת הביווה נבנו כך שהם מפיקים סוג של רעש מעודן", הסביר. (דוגמה נפלאה לשימוש הנויזי והמתוח של טקמיצו בכלי ניתן למצוא בפסקול הסרט הסמי-ארוטי "Woman in the Dunes" של טשיגהארה מ-1964).

אחת ההנאות הגדולות ביותר של טקמיצו היתה לחבר בין רעש רנדומלי, יומיומי, למוזיקה מולחנת. את מלאכת ההלחנה ראה כדרך לבנות מרחב אלטרנטיבי לשצף הצלילים המקיף אותנו וכדרך להטמיע את הרעש במוזיקה ה"מאורגנת". הוא היה מפציר בבמאים שעבד איתם להקליט בקפידה מרבית כל פיסת סאונד, ורחשי פסיעות, רשרושי בד וחריקות דלתות שימשו מבחינתו חלק ראוי, חשוב ובלתי נפרד מפניו המוזיקליות של הסרט.

"אני אוהב לכתוב מוזיקה לסרטים מכיוון שאני לא אוהב דברים יותר מדי טהורים ומזוקקים. אני מתעניין באמת, בחיים, והסרטים מלאי חיים. לעתים, כאשר אני עובד על קונצרט, האלמנט המוגזם לאט-לאט נגוז, היצירה נעשית מאוד מחושבת וטהורה, וזה לא ממש מעניין. משהו טהור נהיה מעניין כאשר הוא מתמזג עם משהו גס ומחוספס. לכתוב מוזיקה זה כמו לקבל דרכון לחופש".

תפיסת העולם המוזיקלית של טקמיצו, החיבה וההערכה הרבה שלו לסאונדים אקראיים, באה לידי ביטוי מפעים בפסקול שטווה עבור "The Face of Another", העוסק בשאלת הזהות ומביא את סיפורו המבעית של אדם שפניו הושחתו והוא מקבל מרופאו מסכה טבעית למראה, שאמורה לאפשר לו לחזור לנהל חיים נורמליים. אוזן קשבת ואינסטינקטים בריאים מאפשרים לטקמיצו לתת פנים צליליים לסערה המתחוללת בלבו ובמצפונו של הגיבור המריר. הפסקולן הוויטלי והרגיש נושם בקצב נשימותיו של הגיבור ומתחקה אחר צעדיו, ובאמצעות ליווי פדנטי ומרוסן חושף את יצריו בפני הצופה ומעצים את הדרמה. הוא מזקק ומעצים את הרעש הצף שבחדר, ומאפשר לצופה לחוש את הרוח הרעה החודרת את הפציינט הרדוף. טקמיצו ניצב בין הפסיכיאטר המטפל ובין גיבור הסרט, מאזין ברוב קשב לשיחתם המתוחה, וברווחים שבין משפט למשפט הוא חודר אל הדיאלוג ומחדד את צבעיה של הסיטואציה באמצעות נקישה, צקצוק או חריקה הדורכים את הצופה ורומזים לבאות.

"רוב הפסקולנים", העיד טשיגהארה בהתייחס לעבודה המשותפת לו ולטקמיצו, "מעורבים בסרט רק בשלבים הסופיים, וחושבים היכן אפשר להוסיף מוזיקה. טורו שוקע אל תוך הסרט כבר מיום ההסרטה הראשון. הוא מגיע לאתרי הצילום ולסטודיו דרך קבע. המעורבות שלו מקבילה לזו של הבמאי. הוא מרגיש חובה לאתר צליל ייחודי עבור כל סרט שהוא עובד עליו. הוא חייב לקבל השראה, הוא לא מסוגל סתם לשלוף חומר מהמגירות בראשו. כך המוזיקה שהוא מלחין מעצימה את הסצינה. האופן שבו הוא ממקם את המוזיקה נותן חיים לדברים שהאימג' לבדו אינו מסוגל להביע".

כל מי שצפה ב"The Face of Another" והאזין לו יבין במה מדובר, שפסקולן יכול להשפיע על היצירה הקולנועית לא פחות משמשפיעים עליה הצלם והבמאי. מי שצפה בסצינת המסעדה שבסרט, למשל, לא יכול היה שלא לחוש איך טקמיצו נוטל את מושכות הסצינה, חודר אל ראשו של הצופה ומעצב בו דיאלוג נבדל מזה הגלוי, הנראה על המסך. הצלילים מבודדים את הגיבור וחושפים את החולשות שהוא מתאמץ כל-כך להסתיר. הסאונד האטום והסמיך ממחיש את מצב הניתוק והריחוק שהגיבור שרוי בו בעקבות התמסרותו למסכה - אינפורמציה שהוא מסתיר מעיניו של רופאו, אך טקמיצו חושף לאוזניו של הצופה.

טקמיצו נהג לדמות את המוזיקה שיצר לטיול בגן. "אני אוהב גנים", הסביר. "הם לא נסגרים בפני אף אחד. בגן כל אחד יכול להתהלך בחופשיות או לעצור כדי להתבונן בגן כולו או כדי להתמקד בעץ בודד. צמחים, חול ואבנים מראים שינויים תמידיים". (הסופר, המוזיקאי ועיתונאי המוזיקה דייוויד טופ השלים בחן את האמירה הזו באומרו כי בגן של טקמיצו יכול אלביס פרסלי לצוץ פתאום מאחורי הגדר, וזו לא תהיה הפתעה).

בהזדמנות אחרת אמר טקמיצו ש"המוזיקה היא כמו אות הנשלח אל הלא נודע", וסיפר שהוא מלחין כפי שנרקם חלום. "אל תדאגו לי", כתב לחבריו כמה ימים לפני מותו: "אקבל גוף חזק, גוף של לווייתן. אני רוצה לשחות באוקיאנוס שאין בו לא מערב ולא מזרח". אמר וצלל.

"The Face of Another"
במאי: Hiroshi Teshigahara
פסקול: Toru Takemitsu