הכל בגלל הנערה

התקליט החדש של הבלאק אייד פיז לא פתור בעיני בדיוק כמו הקריירה של הלהקה הזאת. מסוד היפ הופ שמור ואיכותי למביני דבר, הפיז מלוס אנג'לס יצאו בשנתיים האחרונות מארון הכמעט-כוכבים לעולם שכולו הצלחה מסחרית, ובו זמנית הפכו ללהקה שקול לאהוב, בערך כמו שקול לאהוב היום את קולדפליי. ולחשוב שרק עד לפני חמש שנים הם נשמעו כמו בני דודים של הרוטס הרבה יותר מאשר כיצרני להיטי MTV פוטנציאליים.

שני אלבומיהם הראשונים והנפלאים, "Behind The Front" מ-98' ו-"Bridging The Gap" שיצא שנתיים אח"כ, מיזגו בין ראפ אינטליגנטי והומור מריר, לנגינה Fאנק-ג'אזית חיה. הפיז השתלבו מצוין בסאונד החם והמתוחכם של הניו-סול, בין קומון ודיאנג'לו למוס דף ומייסי גריי. השניים האחרונים השתתפו באלבומם השני, ויחד עם דה לה סול, אבותיהם הרוחניים של הפיז, העניקו להם תו תקן איכותי ומסחרי בו זמנית, אבל ההצלחה בוששה להגיע.

בינינו, ג'סטין טימברלייק לא היה חייב להיות זה שישיר את הפזמון של "Where Is The Love". אבל הליהוק של כוכב פופ כמוהו, שגדול בכמה מידות על כל מי שהלהקה שיתפה איתו פעולה בעבר, השתלם לשני הצדדים. טימברלייק (שמשתתף גם באלבום החדש) זכה לגושפנקת הראפ שחיפש, והפיז קיבלו הכרה נרחבת ראשונה בזכות הפרצוף והשם שלו. בלעדיו זה יכול היה להיות בקלות עוד להיט מפוספס שלהם, פשוט כי לאף אחד בתעשיית המיינסטרים לא היה איכפת להשאיר אותם למטה. התקליט שהתלווה אליו, "Elephunk", היה, איך לא, הצלחה היסטרית. הסינגלים מתוכו, שמתקבלים היום כלהיטים מובנים מאליהם, יכולים היו להיעלם בקלות בתהום הנשייה אילמלא אותו סינגל פתיחה. ואולי זה בכלל בגלל הבחורה שהצטרפה אליהם באותה עת, פרגי, שהפכה את הלוק שלהם לרך ופוטוגני יותר.

לכן, אולי, "מאנקי ביזנס", אלבומם החדש והרביעי של הפיז, עמוס בשירים, מפוצץ בשלאגרים, אך גם מריח מחששות כבדים. הפעם אי אפשר לקחת סיכונים. המסגרת היא לא "אמנותית" כמו בשני התקליטים הראשונים, כשבתוכה מפוזרים כמה להיטים בפוטנציה. הפעם המסגרת היא להיטי מחץ. הם כבר לא נשמעים כמו להקה מאוחדת. הביטים וההפקות, ברובן של Will I Am (אחד הראפרים בלהקה, שהוציא תקליט סולו מפיל לפני שנים אחדות) מכתיבים את הטון, לא הנגינה או השילוב בין שלושת הראפרים. הפיז מייעדים את עצמם הפעם יותר מתמיד לקהל האירופאי, שקיבל ואימץ אותם בחום. הם מתכתבים עם דאנס מצעדים ("Don’t Phunk With My Heart" , הסינגל הערסי הכובש), סרף ("פאמפ איט" שנשען על סימפול מ-"Misirlou" של דיק דייל, שהגיטרה שלו מזוהה עם "פאלפ פיקשן"), סטינג (שמשתף בקאוור הבינוני ל"אנגלי בניו יורק" שלו), אלקטרו אייטיז, וגיטרות אקוסטיות פופיות סטייל הלהיט ההוא עם ג'סטין.

הטון שחולש על האלבום הוא זה של סטנדרט ההפקה הפופ-ראפי המלוטש והמהוקצע שהשתלט על כל חלקה טובה במצעדי השנה האחרונה. יש שם כמה שירים כיפיים מאד, אבל אפשר להריח עד כמה זה ימאס תוך מספר חודשים. את חששות המסחור שלהם אפשר לשמוע באופן סמלי בחינגת הFאנק המגניבה עם ג'יימס בראון, עם הפזמון: "הם לא רוצים מוזיקה, הם לא יודעים איך להשתמש בה". הכוונה, ברור, היא לקהל ולמפיקי העל. ניכר שהפיז חוששים לאבד את נאמני העבר שלהם, ודאגו גם להם, עד כדי כך ש"מאנקי ביזנס" הוא כמעט סט דו-קוטבי של די-ג'יי, שלא החליט אם הוא רוצה לנגן יותר "להיטי MTV” או קטעי היפ הופ משובח בסגנון הטרייב קולד קווסט. במיוחד בשיא התקליט, בשיר משותף ומעולה עם קיו טיפ, טאליב קוואלי, סי-לו וג'ון לג'נד. אכן, קשה לקבוע עמדה נחרצת לגבי "מאנקי ביזנס". מה שבטוח, מסחרית, הקיץ בידיים של הפיז.

בלאק אייד פיז, "Monkey Business" (הליקון, A&M)