נניח שאתם במערכת יחסים במשבר. בני הזוג בגדו וקשה לכם לסמוך עליהם, או מישהו מביניכם מתקשה להתחייב. מה יהיה הצעד ההגיוני הבא? אתם יכולים לפתור את הבעיה לבד, להיפרד או לפנות לטיפול זוגי. אופציה יותר מעניינת, כמובן, תהיה לשלוח אותם למלון במקסיקו שמאוכלס ביפים ויפות שמוכנים לעשות את כל מה שאתם לא, ונראים הרבה יותר טוב מכם בבגד ים, תוך השתתפות מלאת חדווה 24 שעות ביממה בתוכנית ריאליטי. הייתם שוקלים את העניין? יותר מדי אנשים לא היו חושבים פעמיים.
התוכנית "מבחן האהבה האולטימטיבי", שעלתה לפני שבועיים באקסטרה הוט, היא לא עליית מדרגה באקסהיביציוניזם של החברה שלנו, אלא מדובר בטיפוס של שתי קומות מעל. היא מעידה על כך שכחברה שצורכת טלוויזיה באובססיביות מה שלא נמצא על המסך לא קיים, ולכן כל דבר, כ-ל דבר, חייב לראות ולהיראות. רק לפני כמה שנים נדמה היה כי ריקי לייק, ג'רי ספרינגר ודומיהם שברו את כל שיאי המציצנות. זוגות שמספרים זה לזה בשידור על בגידה עם האבא ההומו שהיה פעם אישה ושוברים האחד לשני כיסאות על הראש. כמה כיף לצחוק על אנשים פסיכיים. וכמה קל לחשוב "תראו אותם, ווייט טראש שלא מודעים לכך שהם מגוחכים". כל עוד הם המשוגעים ואנחנו השפויים זה נסבל. הבעיה מתחילה כשהאנשים שמופיעים על המסך הם אנשים כמוכם וכמוני, שמוכנים מסיבה לא ברורה לשלם מחיר כבד תמורת כמה דקות בטלוויזיה.
תוכניתו של ד"ר פיל היא דוגמה טובה שנראתה קיצונית בתחילתה ונהפכה כיום לכמעט תמימה. ד"ר פיל, על הנוצריות האמריקאית המלוקקת בה הוא לוקה, הוא אדם אינטליגנט שמתייחס למרואייניו כאל שווים לו. אך האם זו סיבה מספיק טובה לאנשים מהשורה להביא במרמה את בנם הנרקומן לתוכנית ולשטוח את בעיותיהם בפני כל ארה"ב? משמרנית קיצונית הפכה הטלוויזיה ליומן האישי של צופיה, מעין בלוג מביך של אנשים שדומים לך ומשום מה רוצים לשתף אותך בחייהם.
צלם אותי עושה שעווה
ז'אנר הריאליטי מן הסתם הקצין את התופעה עוד יותר. כל חובב פרסום קטן מבקש את דקות התהילה שלו, וכל סלבריטי סוג ב' מבקש להגדיל בשקל תשעים את מנת ההערצה היומית ולהצטלם 24 ביממה בביתו. אם זה היה המצב, ומצלמות היו עוקבות אחרי חייהם האמיתיים של הגיבורים, זה היה הגיוני. הרי אלו בחרו לקבל את משכורתם ממקצוע שמצלמות הפפראצי טבועות בתוכו. אבל בפועל משנים הללו את חייהם כליל כדי להפוך אותם למעניינים יותר עבור הקהל של MTV או ביפ. אם עד כה אמרו הכוכבים "אני יודע שהרכילות באה עם המקצוע, אבל תנו לי לחיות את חיי לעזאזל", היום מפורסמים כמו ג'סיקה סימפסון, אוזי אוסבורן או צביקה פיק עורכים שינויים בחייהם כמו מעבר בתים, תכנון אירועים מטופשים או לסבול בביתם שחקנית שמגלמת עוזרת בית (כמו במקרה של פיק) רק כדי להראות שהם קיימים.
ז'אנר ריאליטי אישי נוסף הוא "הרווק/ה" ודומיהם. מדוע לאישה יפהפייה ומוצלחת לחפש בן זוג בטלוויזיה? או גרוע יותר, מדוע לה להישאר בתוכנית אם הגברים שמביאים לה הם פריק שואו אחד גדול, כמו ב"Average Joe"? "מבחן האהבה האולטימטיבי" לוקחת את העניין אף רחוק יותר ומנפצת את אידיאל הזוגיות לגמרי על המסך. ארבעה זוגות סימפטיים יותר או פחות, אבל לחלוטין לא ווייט טראש, הורסים במו ידיהם את מערכת היחסים מול המצלמות כמעט ללא היסוס. צד אחד של הקשר יוצא למקסיקו לעשות חיים כמו למשל בחור שמפחד להתחתן ופוגש שם שלוש כוסיות בביקיני שממהרות לקפוץ עמו לאמבטיה - והצד השני צופה בקטעים נבחרים בבית ורוצה לקפוץ מהחלון. העובדה שהתוכנית מעניינת ומפרידה בין זוגות שראוי היה שייפרדו אינה משנה. מה שמשמעותי עבור הצדדים המעורבים הוא המחיר האולטימטיבי שהם מוכנים לשלם עבור החשיפה. לא חודשיים מחייהם על אי, לא אכילת חרקים או מכירת לימונדה ברחוב. הריסת קשר זוגי שעבדו עליו במשך כמה שנים. אם כמה פריימים בטלוויזיה שווים יותר מהחיים האמיתיים כנראה למה שמתרחש במציאות אין משמעות. הדבר היחיד שחשוב זה אם המצלמה הצליחה לתפוס את רגע הפרידה.
מבחן האהבה האולטימטיבי, אקסטרא הוט, 22:00
הרווקה 3, יס וויקאנד, שבת, 19:50