לא להפריע בשעת המנוחה

אחרי 3 פרקים אפשר כבר לומר. "ניפ/טאק" היא סדרה מהסוג הממכר. יותר מכל, כוחה טמון ביכולתה לקחת סיטואציות נפשיות ולהמחישן, כמעט לפסל אותן, באופן פלסטי. הדוגמא הקלאסית היא כאשר שון, אחד מבעלי הקליניקה, אומר לבנו מאט שזה עתה פינצ'ר את איבר מינו בניסיון לבצע ברית מילה ביתית: "אני אעשה לך ברית מילה, אבל בתנאי אחד: מעכשיו אני מעורב יותר בחייך". הנער מהנהן בהסכמה. וכי יש לו ברירה? הילד מדמם מהזין.

באותו פרק ביום רביעי הגיעה לבית המטבחיים האנושי צעירה, שלא ניתן להגדירה אחרת מלבד טנק מרכבה מהלך, עם מטרה ממוקדת: יש לה פגישת מחזור בעוד כמה שבועות והיא רוצה מהפך, או בקיצור – טיפול 100 אלף. מה את לא אוהבת בעצמך, שאלו אותה, והיא ירתה בצרורות: את הסנטר הכפול, וסימני המתיחה בירכיים, ואת החזה הנפול, ואת הבטן המשתפלת.

עוד ד"ר טרוי ממלא את איור גוף האדם שעל הנייר שבידו באיקסים ועיגולים אדומים, נזכרתי במפגש שאירע לי בסיני אך לפני ימים אחדים. שכבנו, אני ושני חברי ילדות, מעולפים מהחום כשלפתע עברה לפנינו מישהי מהתיכון. עכשיו, המישהי הזאת – נקרא לה טלי בשביל הסיפור – תמיד היתה בחורה נאה, אבל לא יותר מזה. את מה שעמד מולנו עכשיו, לעומת זאת, לא ניתן להגדיר אחרת מאשר פצצת מימן מתקתקת. וכשהיא עמדה מולנו בביקיני, היה ברור לכולם מה השינוי המרכזי שעבר עליה ב-13 השנים האחרונות. כי טלי היתה שטוחה מארץ הדיקטים, ועכשיו, על כל שד שלה - לא גדול מדי, לא קטן מדי, מושלם באופן טבעי עד מלאכותיות – היה כאילו כתוב בבירור "ניפ" ו"טאק". כולנו היינו מודעים לכך שכל אחד מאיתנו מודע לפרט הקטן הזה. ומשפת הגוף של טלי - תנועת המותן, המשחק העלק-נונשלנטי בשיער – היה ברור שהיא נהנית מפגישת המחזור האקראית הזו, מודעת לכך שאנחנו בולעים אותה במבטנו למרות משקפי השמש. היא ליהגה משהו על החבר שלה, ועל החברים של החבר שלה (יענו, אל תנסו אפילו) והלכה לה לדרכה. אנחנו רק ביקשנו דבר אחד – שלא תעבור כאן שוב. אחרי הכל באנו לנוח.

ובכן, כך, יש לשער, רצה להרגיש אותו טנק מרכבה. אבל מה שפותרים שני שתלי 200 סמ"ק סיליקון לא יכולים לפתור 70 שאיבות שומן ויישורי קמטים. הקליניקה דוחה את הבחורה, והיא שמה קץ לחייה. וכשניתזות טיפות הדם שלה על הקיר המלא תמונות עיתונים גזורות של איברים מושלמים, ברור לצופה כי זוהי המחשה פלסטית של דבריה של הפסיכיאטרית שדחתה את הבחורה: "הציפיות שלך אינן מציאותיות".

היה משהו ממש נוגע ללב ברגע שבו התיישבו מאור כהן, אורן לוטנברג (שניהם אקס-זקני צפת) וחמי רודנר על הדשא של עירוני א' בתל אביב כדי לנגן את "ריקי" ולהעלות זכרונות מימי רוקסן, זמן סוכר ו"השכיין שלא ישיין". היה זה שידור חוזר של תכנית מלפני חודש וחצי, אבל גם שידור חוזר לעשור הקודם, מעין פגישת מחזור לעשור שבו רודנר וכהן היו, לפחות למראית עין, כוכבים ישראלים. שידור חוזר, אבל מאוד מודע לעצמו. כי בשפת הגוף ובדברים שלהם היה ברור שהם מכירים בעובדה שמאז עברו על הארץ שרית חדד, ואייל גולן, והגרוב, ועידן רייכל, והכבלים, והלוויין, ורוני סופרסטאר וכוכב נולד. הרוק הישראלי, שפעם היה כמעט שם נרדף למוזיקה ישראלית, הפך לעוד ז'אנר. אפילו לא חשוב במיוחד. אולי אפילו זניח.

סיפורו של הרוק הישראלי חופף במידה מסויימת לסיפורו של השמאל הישראלי, כי הרוק תמיד היה הפסקול של הקבוצה האתנית שהפכה לכמעט בזויה – אשכנזי ותל אביבי. גם הרוק, כמו השמאל, מדבר בעיקר למשוכנעים, כלוא בסקטוריאליות שלו, שמרכזה הגינה של עירוני א', כי אפילו הגינה של שינקין היא כבר לא אותו דבר. והיה בזה משהו אותנטי, כי לא נראה שזה הפריע לכהן ורודנר, בחור בן 30 וגבר בן 40. טוב להם בסקטוריאליות. הם יודעים שכדי לכבוש שוב את המדינה לא די בשני שתלי 200 סמ"ק סיליקון. ולא בא להם לעבור 70 שאיבות שומן. הם רזים גם ככה. וכשהם ישבו על הדשא וניגנו בשלוש גיטרות אקוסטיות, היתה זו המחשה פלסטית לכך שבמקרה להם, הציפיות מאוד מציאותיות. "בחרנו אחלה מקצוע, כל עוד יש פרנסה", היטיב לבטא זאת כהן: לא עוד כוכבים ישראלים. עזבו אתכם מקאמבק או טיפול 100 אלף.

אהוד ברק דווקא מאוד רוצה קאמבק וגם לשכנע אותנו שהוא אחרי טיפול 100 אלף. אבל אצל נסים משעל הוכח, בפעם האלף, שעם הפלולה או בלעדיה, שום דבר באמת לא השתנה. "הסקרים הם הלך רוח רגעי, אני בכלל לא מסתכל בהם", הוא אומר ומיד ממשיך לירות את המנטרות ששמו בפיו יועצי השיווק, מנטרות שהן פועל יוצא של קריאה וניתוח סקרים: "אני היחיד שהעביר את השלטון מהליכוד לעבודה", "מנהיגות אמיתית דורשת מצפן פנימי". ואיך תרצה, אהוד, שנאמין לך? וכשאמר ברק: "מתפקדי העבודה הם אנשים חושבים. הם לא יצביעו בהכרח למי שפקד אותם", היה ברור שוב שהוא כושל בהבנת המדיום הטלוויזיוני. כי הטלוויזיה היא אמצעי לפנות אל "העם" ישירות. ועבור ברק מתפקדי העבודה אינם "אתם" אלא "הם". גוף שלישי. והוא שידר ריחוק, ועצבנות, ומעל הכל – יהירות: איך "הם" לא מבינים שאני הוא האיש? שפת הגוף שלו היתה יותר מכל המחשה פלסטית לדבריה של הפסיכיאטרית מ"ניפ/טאק": "הציפיות שלך אינן מציאותיות".

הרשו לי להתנבא: אהוד ברק לא יגיע אפילו למקום שלישי בפריימריס. הוא אינו פורץ את גבולות הז'אנר. הוא מדבר בעיקר למשוכנעים. מוטב היה לו לעשות מעשה כהן ורודנר, ולהישאר בגינה בכפר שמריהו, לנגן באקוסטית עם ויצמן שירי ושלום שמחון. ברביעי בערב הוא נראה, יותר מכל, כמו טנק המרכבה מ"ניפ/טאק" שחושב שהוא טלי פצצת המימן. ואנחנו רק ביקשנו דבר אחד: שלא יעבור כאן שוב. אחרי הכל, באנו לנוח.