לספר החדש של פול אוסטר, "ליל האוב", ניגשתי משוחד. אוסטר הוא אחד הסופרים החביבים עלי וספריו מפארים את אצטבאות סלון ביתי. יכולתו לבנות סיפור פנטסטי במציאות יומיומית ונטייתו לדכדוך שובים את ליבי. כשהתחלתי לקרוא קיוויתי שחס וחלילה לא אתבדה. שלא יעלם הקסם, שאחרי למעלה מעשרה ספרים, אוסטר עדיין יצליח לרגש אותי, לגרום לכך שלא אוכל להניח את הספר מידי עד שאגיע לעמוד האחרון. שכשאגיע לכריכה האחורית אניח את הספר, איאנח בקול גדול ואזדקק לכמה דקות על מנת להתאושש מהחוויה.
ההקדמה המשתפכת הזו חיונית ולו בשל הגילוי הנאות, כיון ששוב נהניתי. יש כאלו שלא סובלים אותו, שלא מתחברים לספריו ושלא מבינים על מה כל המהומה. להם אמליץ שלא לנסות גם הפעם, כיוון שבהחלט מדובר באותו שטאנץ. מנגד, למי שמשתייך למחנה שלי צפויה הנאה באורך 228 עמודים.
בדומה ל"ארמון הירח" ו"ספר האשליות", דמות הסופר מככבת גם כאן. הפעם גר הגיבור, סידני אור, בברוקלין ומגיח מדי פעם למנהטן. אחרי תאונה מסתורית בה כמעט מת, מנסה אור לשקם את חייו, לחזור לכתוב ולשקם את יחסיו עם אשתו, אותה פגש כשעיצבה את עטיפת ספרו האחרון. קורותיו של אור נשזרים באופן פתלתל ועקלקל בחייו של ניק באומן, גיבור הרומן אותו הוא כותב. גם בדיונות אחרים של סופרים אחרים ושלו עצמו משתלבים בעלילה, מעניקים לה נפח ומימד כיד הדמיון הטובה על הקורא.
מרכיבים את הפאזל
הפאזל מורכב מגרייס, אשת הגיבור, שסוד (אפל?) תלוי על גבה ובאומן, גיבור הספר הבלתי גמור של סידני, שחייו נקלעים לנקודה ללא מוצא לאחר שניתנו לו ברגע אחד במתנה. עוד חלקים נרשמים בדמותם של ג'ון טראוס, סופר מצליח גרוש ואלמן ואביה הרוחני של גרייס, בנו הנרקומן וצ'אנג, בעל חנות כלי הכתיבה וסרסור לעת מצוא. סיפוריהם של כולם משתלבים ונארגים לתמונה אחת גדולה וקסומה של עשרה ימים בניו יורק של שנת 1982.
קסומה התמונה, ואכן גם שלמה, אך במקביל גם מפרקת מבנים מוכרים של זמן ומקום, וכך מסתעפת למקומות שאליהם קווים ישרים לא יכולים להגיע. השימוש שעושה אוסטר בהערות שולים, שמשמשות לא לביאור מילים או אזכורים, אלא לעיבוי העלילה ופיתוחה, מאוד לא שגרתי, אפילו שמדובר ברומן הכתוב כיומן זיכרונות אישי.
בעיני הקסם האוסטרי מתבטא בתשוקתו למילה הכתובה ודמיונו הפורה, שהופכים ליקום עצמאי. התחושה שהספר נכתב באהבה, בייסורים ומתוך כבוד לכל מילה, משפט ופיסקה. העלילה הודקה, שוכתבה ונערכה, פנטזיית המציאות עגולה ושלמה, אך עם זאת מותירה חירות רבה לקורא. מוסיפה גם להנאה הידיעה כי אופטימיות והפי אנד אינם מנת חלקו ושמורבידיות אינה זרה לדמויות, אלא מניעה את חייהם, שצעידה לעבר השקיעה, או זוג עיניים אוהבות שננעצות זו בזו ושתי גופות שנסחפות במערבולת חושים רגע לפני שיורד המסך לא מצויים בתפריט שמציע אוסטר לקוראיו. וטוב שכך, שכן העלילה לא הופכת לקלישאה ולא מתפתחת או מסתיימת באופן שאולי מצופה מספרות פופולרית.
או אולי ההנאה נובעת בעיקר מסופר פופולרי, שמיצירה ליצירה האישי והבדיוני אצלו הולכים ומתחברים. אחרי האוטוביוגרפיה "מהיד אל הפה" קל יותר לקרוא את ספריו. "מכונת הכתיבה שלי" שנוצר על ידי אוסטר וחברו האמן סם מסר, ויצא עכשיו גם הוא לחנויות, מוסיף נדבך נוסף לחיבור הזה. דרך הספר המאויר, המספר על הקשר המיוחד של אוסטר למכונת הכתיבה הידנית שלו, אפשר במהלך הקריאה אפילו להרגיש את החבטה שחש גליון הנייר כשמונחתות עליו האותיות.
"ליל האוב", פול אוסטר (הוצאת עם עובד)