סינגולדה

מכל המתקאמבקים בשנים האחרונות, מי שהיו אולי הכי חסרים בנוף המקומי הם פורטיס וסחרוף. כלומר, סחרוף תמיד איתנו, גדל מיום ליום, אבל דומה שבלעדיו פורטיס לא מצליח להגיע לאותן זוויות. בסינגל החדש, בדרך לאלבום משותף ראשון אחרי 13 שנה, הם מכנסים את החבורה המוכשרת מפעם (גיל סמטנה, ז'אן ז'ק גולדברג ויובל שפריר) וחוזרים בערך לאותה נקודה שבה הפסיקו. הילדים של היום אולי היו רוצים לקרוא להם סחרופורטיס, אבל פה זה פורטיס לפנים, מתענג על שגעונו המדופלם, שר בפומפוזיות ובקול מעוות וצועק הברות בצרפתית (או סתם ג'יבריש). השיר לא חכם מדי וגם לא מחדש, אבל הוא מוציא החוצה את האנרגיה המשותפת של הצמד המתאחד, ועל כן התקבל בשביעות רצון, גם אם קצת מסויגת.

"כל כך הרבה מחפשים, כל כך הרבה מתאמצים" שר שאנן סטריט בסינגל החדש, ולרגע נדמה שהוא מתכוון לעצמו. הראפ שלו יוצא פעמים רבות מדי מאולץ, מאומץ, וחמור מזה, לא זורם. עוד יותר עצוב, זה שלא מבינים מה הוא בעצם רוצה – כנהוג בראפ, סטריט וגם גיא מר שופכים הרבה מלל, אבל פה הם בסופו של שיר לא אומרים כלום. מילא אם היה מדובר בשני פרחים שמצאו מיקרופון, אבל מדובר בלהקה שלוקחת את עצמה ברצינות, ועומדת בצד הנכון של הכביש (כלומר בצד שלי). הביט חדשני, בשילוב בין הראפ-רוק לבין הנגיעות הכליזמריות של כלי הנשיפה, אבל גם הוא לא מעניין או סוחף. חבל. השיר הזה מלווה את סדרת התעודה החדשה "8 סיבות לקום בבוקר" – זו בכל מקרה לא אחת מהן.

שי נובלמן כבר הוכיח את כישוריו בכתיבת פופ-רוק קליט באלבום הבכורה המצוין שלו, עם שירים כמו "Lonely Boy". הקטע שלו כבר אז היה סיקסטיזי למדי, אבל הפעם הוא נשמע כמו בוי בנד מלפני 40 שנה, מין "Love Me Do" עם קצת דיסטורשן. קל וכיף להבחין שהוא נורא נהנה על הדרך, שמגניב לו שיש מאחוריו רוקרים חמודים שעושים "יה יה יה" כל שורה, וזה מקרין על כל השיר. בצד השני של מטבע הנוסטלגיה מגלים שהשיר פשוט ופשטני, ולא יקים אף אחד מהכיסא, כמו ש-"Sad song Happy Song" עשה בשעתו.

תאונת הדרכים בין הדינוזאורים מקיסריה הסתיימה, בינתיים, ללא נפגעים. השיר המשותף הראשון שלהם הוא הזדמנות מצוינת להתחנף זה לזה ולהפגין למאזינים קצת חמודיזם. הם כבר לא בגיל שמתאים לחיפוש מוזיקלי, אבל אל חשש: לואי להב ישר יסדר להם סאונד שמרני, אם כי כזה שמשרת את המילים. השיר נשמע כמו המשך ישיר דווקא למוזיקה של חנוך, מתאים להיות צד ב' של הסינגל "ככה וככה", ומתקדם בעיקר על תיפוף נמרץ, עם גיטרות ברקע וכניסה אקראית של אורגן המונד. חבל שהמילים כאלה חנניות, בנויות על שטאנץ שחוק, עם שורות צפויות כמו "בא הביתה, לא עוזב את העיר". מצד שני, אני משער שמי שמגיע לסינגל כשהוא אוהב את הזקנים קיבל מה שהוא רוצה, אז שיהיה לו בכיף.

הזולה ממברס ראויים לפרס מטעם התאחדות התעשיינים, על כך שהם נשמעים כאילו ירדו הרגע מפס ייצור ללהקות פופ-ראפ. הסאונד המלוקק שלהם מועתק מהפקות סול, כמובן עם מגע המזרחי-לייט ההכרחי. הטקסט טפשי, אבל כנראה שהתיכוניסטים האלה יותר מדי צעירים וחסרי ניסיון בשביל לכתוב משהו עם עומק או מקוריות. בכל מקרה, דיברנו די על המוזיקה שלהם, שהיא כנראה פחות חשובה לממברים מאשר הלוק. עובדה, על העטיפה יש רק שלושה קרדיטים מוזיקליים, אבל יש קרדיט לסטייליסטית, מעצב שיער ושתי מאפרות, כל זה בשביל תמונה אחת קטנה וצפופה של הילדודס. ככה גם העסק נשמע – הפקה מוזיקלית שמשרתת את הפקת האופנה.