סקעת מהדרין

91 אלף קולות ועודף לאוהד אלישע. פי 2 מהמקום השני (רוטברד). איזה חוסר פרופורציות משווע. המנצח אתמול, שעדיין קשה לי להחליט עליו, היה צריך לזכות בהפרש של קול אחד מהמקום השני, שהיה צריך להתייצב קול אחד מעל המקום השלישי. בקיצור, עוד תכנית זוועתית עם שלישיית ביצועים מחרידים עברה לה, והעולם שותק. עייפות החומר ניכרת בכל: באולפן חסר ההשראה; בפתיחים ההומוריסטיים שנראים כהפקת דאחקות כיתתית ובקליפים המייגעים - אתמול בעזרתו של עיבוד היי-פייבי פלסטי, הם שחטו את שירו של אביב גפן, "עכשיו מעונן", המנון הכאב של דור תיכוניסטים שלם. אפילו ה"אנחנו דור מזוין" נבלע בווייס-אובר קלוש בסוף (ברור, לאוהד אלישע אסור להגיד את זה). האימה גדלה בסגמנט החשוד מכולם, בו פורח צביקה הדר – הקטע בו שלישיית השופטים ניצבת מול המתמודדים בתחרות היתולית שמובילה לשירה בציבור. קטע שמזכיר יותר מכל את "לא נפסיק לשיר", הגולם האיום ממנו נולדה המפלצת הנקראת 'כוכב נולד'. כעת, עם רוח טוקבקית בגבנו, ניגש למתמודדים.

אם שמתם לב, הקצין השרמנטי והקומפקטי ייצג אתמול את אסכולת מויאל, מול שני מתמודדים מאסכולת סקעת. באווירת קרבי זה הכי, אחי, קיבל אמש רוטברד ד"ש מצולם מיחידת ההנדסה הקרבית שלו. לאחר מכן סיפר סיפור אישי נוגע שהוביל אותו לבחירת השיר: "מחר הוא יחזור". שוב דני רובס. בן אדם שבוחר פעמיים ברובס וגם מצהיר קבל עם ו-SMS כי הוא מעריץ אותו, ראוי לקבל בעיטה מנומסת בישבנו הצה"לי. כך, באווירת יום הזכרון, ניגש רוטברד לביצוע עם מבט כבוי, תנועות מפוחדות וביצוע משעמם להחריד. הוא אמנם התעורר מעט במהלך השיר, אך הקפיד על שירה לא מדויקת, שעליה גם מחוות האגרופים המאולצת שלו לא חיפתה. אנחנו לא בנפת שכם, טייסון.

מיכאל עינב עלה להתאבדות עם הסשן הבריטי המתוחכם, שבא לפזר אבק אוחצ'יות על השממה העממית. לאחר שלמד משחק בלונדון החליט שהוא רוצה להיות בעצם כוכב נולד. ניצנים תמורת רויאל שייקספיר קומפני. שביל באמצע, חולצה לבנה ומעומלנת, והמבט הכי שחצן מאז גבי גזית בשיא תהילתו. אך מיכאל משדר משהו לא נעים, חף מנאיביות, צבוע אפילו. ואני עוד מתעלם מהרווח המעוצב בין גבותיו, שעליו אפשר לשכן לפחות מחצית ממפוני גוש קטיף. כזו גם הייתה בחירתו – יומרנית וסקעתית. האם עינב באמת חשב שהוא יוכל לשחזר עם "אל תלכי מכאן" (Ne me quitte pas) את הישג "בדידות" של סקעת? ז'אק ברל נאנס באכזריות כשמיכאל הישיר מבטו לבני ה-30 עד 45 מרוהטי האיקאה ורמז להם: "אני סופיסטי, גשו לסלולר". הביצוע נראה כמו קלטת תדמית ל"בית צבי" והתיאטרליות התפרצה בסוף השיר כמו ליא קניג עם חגורת נפץ, אך כריזמה – אפס.

האפרוח העפולאי, גאוות המגזר הדתי מאז שגבסו הסיט את כיפתו אל אחורי ראשו, הוא "סקעת מהדרין" - גירסה פחות איכותית אך יותר כשרה של הקסם ההראלי. התמימות נשפכת ממנו כמעייני הישועה. הוא נראה כל כך תמים, עד שאפשר לבצע בו מעשה מגונה והוא פשוט יצחקק במבוכה, כשפיו נשאר פעור ועיני העגל המתוקות שלו זורחות. כן, אלישע נוטף כריזמה מסוג אחר, נאיבית. אך הוא גם זייפן איום ונורא, ושטיק הצרידות שאיכשהו לא היה לו לקללה אם כי לברכה, לא קילקל גם הפעם, למרות הביצוע המזוויע שהרביץ ב"חלומות אחרים" של מאיר בנאי. בכלל, המחשבה על טביעת הקול הייחודית של בנאי אל מול זו של אלישע יוצרת דיסוננס מפחיד. על המאזניים העלה הפעם "סקעבסו" הצעיר שירה נוראית, צורמנית ומבולבלת כנגד שפע כריזמה וים של קסם. משקל ה-SMSים מראה, איך לא, ניצחון גורף.