לגעת בקאצו

איזו אכזבה! כמה חודשים המתנתי ל"פרל הארבור" (12). כמה שבועות הסתפקתי בפרומו המרהיב בתולדות הקולנוע, אפרטיף שמבטיח את הטובה במנות (35). כמה ימים עצרתי מבעדי להתפרץ בזעקה חרופה "נו כבר!" (14). כמה שעות לפני הפרמיירה התמרקתי, הסתקסתי, הסתחבקתי עם פשיסטים ג'וניורים בתור לקופות, חגור רצועת כדורי מקלע, מוכן לרסס כל מי שיגנוב לי את המקום הטוב ביותר באולם (3). ואחרי כל זה, איזו אכזבה! ושלא תחשבו שהייתי לבדי - האולם היה מלא בחבר'ה עם חולצות "גולני שלי" ואפילו אחד עם כובע פרה-היסטורי "תנו לצה"ל לנצח", ואחרי כל זה, שעתיים וחצי של "לגעת באושר"? למה מה? אנשים באו מוכנים, עם מסטינגים ורר"נטים ביד. איזו אכזבה!

"סצינות מלחמה מהאותנטיות ביותר, ביותר (שנראו על מסכי הקולנוע)", זעקו השלטים. אבל כרזת הסרט עצמו הסגירה את מעשה ההטעייה הגדול ביותר מאז, ובכן, מאז פרל הארבור עצמו. במקום "פלאטון,הגירסה הבלתי ערוכה", או מינימום "להציל את טוראי ריאן - הקטעים שספילברג לא רצה שתראו",קיבלנו את קייט בקינסייל ובן אפלק משחקים אותה "המציאות נושכת". איזו אכזבה! לא סרט מלחמה ולא ערדליים. בקושי "טופ גאן" עם חצ'קונים. משהו דביק במיוחד.

מייקל ביי (הבמאי) וג'רי ברוקהיימר (המפיק) דיברו בשנתיים האחרונות על "פרל הארבור" כתשובה האנטי מלחמתית ל"טיטאניק". ואכן, כיצד ייחלץ תסריטאי מוכשר מהלופ ההיסטורי של הסוף הידוע מראש? שהרי גם אם נתאמצה מאוד לא נצליח לשנות את עובדת טביעתה של הטיטאניק ואת הזפטה שקיבלה ארצות הברית במפרץ הפנינים. מה נעשה? נדחוף באמצע איזה קיטש מלוקק על שניים שבמקרה, ממש במקרה, גם מאוהבים נורא וגם במקרה נדחפה להם ההיסטוריה עמוק לגרון. במקרה של ליאו ווינסלט זה עוד איכשהוא דפק. לא נשכח גם שמתוך שלוש שעות, שעה וחצי הוקדשו לטביעה עצמה. אבל כאן, שעתיים וחצי (מתוך שעתיים וחמישים!) הן סתם, סתם, (איזה מעשה נבלה) סיפור אהבה. איזו אכזבה!

המא"גיסט שלפניי כבר דרך את הנשק, הקשר הזעיק גיבוי ארטילרי, והצלף הרכיב את המשקפיים לראיית לילה. אני עצמי הייתי אחראי על נקיון הבסיס. היינו מוכנים לקרב. אבל לבן אפלק היה דחוף להתאהב באחות היפה שבכלל הרתה לחברו הטוב שלא היה אמור לחזור מאיזה קרב והפקיד את נערתו למשמורת אצל המשכונאי, בינתיים וכאלה. וכמובן שהוא התעכב לחזור כמו פאקינג אודיסיאוס מטרויה ופנלופה שלו לא טווה תכריכים להרחיק את המחזרים מעליה, אלא מתעסקת עם אפלק. ויאללה כבר, מה עם הפיצוצים? איזו אכזבה!

בסוף דודה לבנה ודן תורג'מן עושים את זה, כששרון דוראני ורידג' פורסטר תופסים את ברוק ותורן זוממים על נטלייה אורריו, ומי נדחף באמצע, בדיוק כשעמדנו לגלות מי ירה בג'יי.אר? בן אפלק עם המפציצים היפנים שלו. איזו אכזבה!