צחי אוסטרובסקי

מוזיקת רגאיי מרגיעה אותו, הוא אוהב את ז'ורז' אמאדו, מכור לחום אנושי ומגדיר את עצמו כילד מבסוט, אגב הוא בן שישים

רותם רוזנטל
22/06/2005

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

כשאני עובד, אני לא שומע מוזיקה בכלל. אם אני יוצא לצלם, למשל, בשוק הכרמל, אני מרוכז ויזואלית במה שקורה סביבי. אני מתבונן. גם במעבדה אני אוהב לעבוד בשקט מוחלט. לא אוהב אפילו שדופקים בדלת ושואלים אותי אם אני רוצה קפה, אני אוהב לעבוד גם בלי רדיו ובלי זיוני שכל. לעומת זאת, להנאתי אני שומע המון מוזיקה. הטעם שלי אקלקטי, ממוצרט ועד בוב מארלי. בכלל, מוזיקת רגאיי מאוד מרגיעה אותי במונוטוניות שלה. יש לי אוסף וינילים עוד משנות ה-70'. פעם חישבתי והגעתי למסקנה שכדי לעבור לדיסקים אני אצטרך 6,000$, אז קניתי לעצמי פטיפון ואני שומע לי מודי בלוז, סטילי דן, בלו נייל. יש לי גם 500 תקליטים של מוזיקה קלאסית. לדעתי, אגב, תקליט הרוק הכי טוב שנעשה אי פעם הוא בליינד פיית' - הקרים עם סטיבי ווינווד. יש לי אותו בכל הפורמטים.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני לא הולך כל כך לסרטים, למגינת לבי, ובטלוויזיה אני צופה רק כדי לנקות את הראש. נורא כיף להפוך לאידיוט מול המסך. בספרים, לעומת זאת, אני מוצא ריגוש, עניין. אני מניח שהם משפיעים על היצירה שלי באופן עקיף. הם משפיעים על המלאות שלי, ומכאן שגם על הרגישות. הרי בסופו של דבר, הכל מתקשר. הספר שהשפיע על חיי הוא "ים המוות" של ז'ורז' אמאדו. הוא אחד הסופרים שהכי מרגשים אותי. הוא פשוט הנאה צרופה ואני צוחק ודומע מהעמוד הראשון עד האחרון. גם מארקס ואמיל אז'אר מרגשים אותי באופן דומה. אני אוהב את הפנטזמה הריאלית, את החיבור בין נצרות לפגאניות אפריקאית. אני חייב להודות שבארץ קשה לי לקרוא. דעתי מוסחת כל הזמן. בניו יורק קראתי ספרים כל הזמן.


איזה דבר היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר באוסישקין. קודם כל הייתי מסלק את בית הפועל. לא יתכן שבליבה של שכונת מגורים יהיה מטרד שפועל 24 שעות ביממה. המקום מנוגד לתוכנית תב"ע 32, שטוענת שמקולנוע פאר ועד לקו החוף צריך להיות שטח פתוח לרווחת הציבור. אוסישקין הוקם בכלל כמבנה זמני ב-1978. לפי הבטחתו של צ'יץ', המבנה היה אמור להיות שם לשלוש שנים בלבד. ב-31.3.2005 נגמר להם החוזה והעירייה מתקשה לפנות אותם בגלל החזקה שיש להם על השטח. מלבד הרעש הנורא, אנחנו סובלים גם מבעיות חניה, צרחות, ונדליזם. לא ברור לי למה עסק פרטי צריך להיות על רכוש ציבורי. העירייה צריכה לעשות משהו.

עוד בוואלה!

צפו: איך להפוך את ארוחת הערב עם הילדים לפעילות חוויתית?

בשיתוף חברת גליל

למה לשתות, כשאפשר לעשן

למי היית מכניס מכות?

אני ממש לא אדם אלים, אבל אם תכריחי אותי, אני יכול לומר שיש איזה צלם שמבחינתי הוא דוגמה לחוסר נאמנות ולחוסר יושרה. אחד שימכור את האמא שלו והחבר הכי טוב שלו כדי להכניס צילום לעיתון. הייתי מוריד לו שתי סטירות לחי. הוא עוד הגיע לפתיחה של התערוכה ולא טרח בכלל להגיד שלום.

מה ההתמכרות שלך?

חום אנושי. זו התכונה שהכי חשובה לי בבני אדם. קשה לי מאוד לפתח יחסים ולשמר אותם עם אנשים קרים. לא יכול, זה לא לרוחי. ההתמכרות הנוספת, כמובן, היא סיגריות. התחלתי לעשן בגיל 28, ביום הלווייתו של אבי.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את ז'ורז' אמאדו, פול ניומן ובוב מארלי, למרות שנראה לי שהוא לא שתה ורק עישן. הם אנשים מדליקים, מלאי חמלה וחום. ניומן הוא איש מקסים, לדעתי. עוזר, תורם, נראה לי שהשתן של הסטאר לא עלה לו לראש.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

ג'וזף קודלקה. הוא צלם צ'כי והצלם הגדול ביותר שחי, לדעתי. קודלקה הוא צלם אדיר, פשוט משורר. השני הוא ג'קומטי. בחמש עשרה השנים האחרונות התערוכות שראיתי של שני האנשים האלה גרמו לי להתרגש עד דמעות. הייתי רוצה שגם הדלאי למה יבוא. הוא בן אנוש אדיר בחום, בפשטות ובאנושיות שלו. הייתי מת להיות חבר שלו. הוא מתייחס לכהן דת, ילד, חמור או כלב באותה רמת אמפטיה ואנושיות.

איזה מכשיר חשמלי שמפחיד אותך?

אפשר לומר שאני די אידיוט אלקטרוני, אני גם לא גולש. העולם האלקטרוני בכללותו נראה לי זר ומנוכר. מכשירי ההיי-טק מפחידים אותי. זוגתי ואני התחלקנו - היא מטפלת בהיי-טק ואני בלואו-טק. היא מבינה בחיבורים ותכנותים ואני עושה עבודות נגרות ואינסטלציה.

תיק עיתונות

צחי אוסטרובסקי (60) מגדיר את עצמו כילד מבסוט ומאושר. מה רע לו, בעצם? נפתחה לו עכשיו תערוכה ב"ארטספייס", העונה לשם "בבילון" ומציגה פרוייקט צילומים שנמשך בעשר השנים האחרונות, הוא מפרסם צילומים במגזיני ארכיטקטורה דוגמת wallpaper הנחשב, יש לו מדור צילומי בעיתון "תל אביב" בו הוא מציג מדי שבוע דימוי מתולדות העיר, הוא חי עם זוגתו ברחוב אוסישקין, בקיצור, החיים טובים.

אוסטרובסקי מכור למצלמת הלייקה שלו. הוא נצמד אליה לאורך כל הקריירה שלו, שהחלה, באדיבות צה"ל, כבר בגיל 18. לאחר שחרורו עבד בסוכנות UPI (סוכנות צילום שנקנתה על ידי רויטרס), ובמוסף הארץ עבד תחת נתן דונביץ', העורך שזוכה מפיו לממטרים סוחפים של שבחים. במהלך השנים הוצגו עבודותיו גם במוזיאון רמת גן, במוזיאון תל אביב, וגם בקפיטול היל ובמוזיאון היהודי בווינה. במקביל לעבודות שמבצע אוסטרובסקי למגזיני ארכיטקטורה, הוא מקפיד, כמעט בקנאות, לעבוד תמיד על פרויקט אישי. התוצאה הסופית של הפרויקטים שלו מובילה בדרך כלל לספר, תערוכה או לשניהם גם יחד. כבוד רב מגיע לו גם עקב היותו הצלם היחידי שתיעד את מסע עליית יהודי אתיופיה ארצה ממולדתם הרחוקה ועד מולדתם החדשה, הקשוחה.

אוסטרובסקי מרגיש שהוא שייך לדור שהתפכח מהבלוף שמכרו לו במשך שנים כציונות מעשית וערכי מדינת ישראל. הוא מציין שחלק מהדפיקות של הדור הזה היא התחושה ששום מקום, מלבד המולדת המחוספסת, הוא לא הבית. הדפיקות הזו היא גם מה שגרם לו לשוב לארץ בשנת 1992, אחרי עשור של מגורים בניו יורק.

תהליך הקליטה המחודשת הקשה נמשך שלוש וחצי שנים. אוסטרובסקי הסתובב ברחובות והתחיל להביט סביבו, כמו שהוא תמיד עושה, מבעד לעדשה ובשחור-לבן. הפריים שלו מנסה לתפוס את הדברים כפי שהוא רואה אותם, הוא נרתע מהתחנחנות צילומית ומניסיון לייצר הומור דרך מושאי הצילום. ב"בבילון", מבטו של אוסטרובסקי הולך ומקדיר עם חלוף הזמן, ככל שהוא ממשיך להתבונן במצב האנושי המקומי. עבודתו ארוכת הטווח ייצרה בסופה צילומים המתעדים את החלפתם של מכשירים ניידים בתקשורת אנושית בסיסית, את תחושות הניכור ברחוב והיעדר החום האנושי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully