אף פעם לא הלך לי בקלות עם אלבומיו של סמוג, הוא ביל קלהאן - מהזמרים-כותבים המרתקים ביותר שצמחו בארה"ב בשנות התשעים. בקריירה הענפה שלו הוא השכיל לערבב רגש טהור, ציניות, פרודיה והומור שחור, ולעשות זאת בצורה פתלתלה ואפקטיבית עד כדי כך, שההאזנה לאלבומיו היתה למשימה שדרשה ממני בכל פעם מחדש דריכות וריכוז שיא. קלהאן לא פראייר. הוא אמנם מעריך את מאזיניו ועובד קשה כדי לרצות אותם, אבל הוא לא סומך עליהם בגרוש. כל השנים, למעט אלבום או שניים, הוא עיצב בקפידה שלל דמויות ומסכות המעמידות פנים כנות וחשופות, נתן למאזין להתקרב, הניח לו לפנטז שהוא חבר קרוב - ואז הביכו באמצעות שורה שנונה שהציגה את המאזין כפתי והעמידה אותו במקומו כמכר רחוק לכל היותר.
עם השנים למדתי למחול לסמוג על המשחק הסדיסטי הזה, ואפילו להבין ללבו (ולא שהוא המתין לאישור ממני). הרי העולם הזה כל-כך כפוי טובה, ובעל זיכרון כה קצר, אז מדוע להניח את לבך הפועם על השולחן? עדיף, אם יש לך היכולת, לשמור על ריחוק ולטפטף את הרגש דרך הלצה או סיפור שנון. לשמור את עצמך לעצמך.
יש גבול לכל תעלול
המזל של סמוג הוא שהוא נבון די הצורך להבין שגם לתרגיל הזה חייב להיות סוף אם הוא מעוניין להישאר ויטאלי כבעבר, ולא להפוך ל"אמן מוערך" צפוי וחסר ביצים. סמוג, נדמה, עשה חושבים ונבר בנפשו היטב לפני ששיחרר את אלבומו ה-12 במספר, "A River Ain't Too Much To Love", תקליטו הצלול והמכרבל ביותר עד כה, שאווירתו כפרית ורוויית צרצרים (ולא במפתיע; האלבום הוקלט בסטודיו של אמן הקאנטרי וילי נלסון בטקסס). צעד מחושב, ודאי, שמרגיש בכל זאת כל-כך טבעי וזורם.
ולא שלא קיבלנו רמזים עבים לקיומו של הסוג הזה של הסמוג. "Doctor Came at Dawn" עטור כלי המיתר והפסנתרים מ-1996, למשל, היה אסופה אינטימית, דואבת וכואבת של שירי אהבה ופרידה - אך גם שם, אם השפלת מבט בהזדהות ובצער, יכולת עדיין לזהות שיירי ציניות על הפאנלים. "A River", לעומת זאת, חף מדו-פרצופיות וממשחקי מגננה, או שכך לפחות סמוג גורם לנו להאמין. אחרי הכל, הוא הרי נפתח בשיר ובו השורות "מדוע כולם מביטים עלי כאילו יש אצלי משהו דפוק מיסודו? כמו ציפור דרומית שנשארה יתר על המידה בצפון". היש ישיר מכך? לא אצל סמוג.
לראשונה, נוצר הרושם שסמוג מרשה לעצמו להיות קלהאן נוסטלגי. הוא מממש את זכותו לסכם, ועושה זאת ממקום מזמין מאוד, לא בכייני ונטול מהתלות. המפגש בין המינימליזם המוזיקלי החם והמדוקדק (קולו של סמוג ניצב במרכז המיקס, ומאחוריו ליווי מתחשב וצנוע של מתופף ההרכב האוסטרלי "Dirty Three", ג'ים וייט, של הפסנתרנית/נבלנית הרגישה, ג'ואנה ניוסום, ושל הבסיסטית/ווקאליסטית קוני לאבט) לטקסטים הפשוטים והישירים מעורר תחושה בהירה של הענקה חד-משמעית, ללא אג'נדה נסתרת - אלמנט שהיה עד כה זר לאלבומיו של סמוג, והוא חריג באופן כללי אצל רוב בני האנוש. לראשונה אתה יכול לדאות, לחלום בהקיץ לצליליו של סמוג, בלי לחשוש שיחתוך בפתאומיות את קצוות הערסל ויטיל אותך לקרקע בלתי מעובדת.
עזבתי את אמי, עזבתי את אבי, עזבתי גם את אחיותי. השארתי אותם לעמוד על גדות הנהר והם משו אותי מהנהר רב העוצמה הזה", שר סמוג באווירה לאונג'ית מפויסת, ולא נותר אלא לאחוז בחוזקה ברגליו ולהימשות יחד אתו.
סמוג, "A River Ain't Too Much To Love" (יבוא, Drag City)