חודשים ארוכים שביצי התקשורת חשבו להתפקע, עד שהגיעה אתמול בשש בערב, כאילו משמיים, תאונת הדרכים סמוך לקיבוץ רבדים. משאית אחת על מסילת הברזל שיחררה את מאגר הנוזלים הדביק של כל מערכות החדשות שהשפריצו לכל עבר, מדגימות ביצועים משופרים אחרי חודשים של התנזרות.
הסוס הטרויאני, השחיתות, מפלגת העבודה והסודוקו לא מהווים אתגר, לא מאפשרים לצאת במהדורות מיוחדות, במשדרים ארוכים יותר מהשפם של פרץ, לא מאפשרים לשדר "תמונות ראשונות מהזירה" ומטושטשות להחריד, להתמקם בשטח, לשדר בלי חליפה ולדפוק בוכטות של שעות נוספות. אבל אז הגיעה הרכבת.
צ'יק צ'יק צ'אק על הפסים וכולם קופצים. משה נוסבאום לזירת הפיגוע. אה, סליחה, האסון. אסף זוהר בבית החולים הדסה עין כרם, אליו הגיעו 10 פצועים קשה מהפיגוע. אה, סליחה. האסון. ואורי כהן אהרונוב מקריא באולפן ביפרים של המשטרה עם מספר ההרוגים בפיגוע. אה, סליחה. האסון.
ההיערכות היתה כמו לפיגוע, הפצועים טופלו במהירות כמו בפיגוע, בתי החולים לצערנו מורגלים לטפל בכל כך הרבה אנשים בגלל הפיגועים. ומערכת החדשות שלנו רגילה לשלוח ניידת שידור לזירה ולהרים טלפון לפרופ' אבי ריפקינד (ולאיפה הוא נעלם אתמול?), כמו בפיגוע. רק שזה לא היה פיגוע, אלא תאונת דרכים. באסה.
אז כמה שקל המטען?
גם ככה האג'נדה הלא מלחמתית שהשתלטה עלינו בחודשים האחרונים עושה למהדורות חיים קשים, וכשסוף סוף יש קצת דם גם זה לא היה קשור לערבים, למטענים או ליובל שטייניץ. לא שזה הפריע למישהו. הארסנל המילולי מכיל שטאנץ' קבוע שנשלף, בלי שום קשר למציאות. ככל שנקפו השעות ולחרדת כולם התברר שלא מדובר בפעולה של החמאס, איבדו הכתבים את הצפון והתחילו ליפול בלשונן. כל דבר הומשל בעל כורחו לפיגוע, פיגועים, נפגעים, פגיעות וקיבל את שם התואר התקני "כמו". התנהגו כמו מקצוענים.
כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. להילחם ולדווח על זה. כל חריגה קטנה מהשגרה מערערת את שיווי המשקל ומוציאה את כולם מאיפוס. ביאושם נאחזו אתמול ערוצי הטלוויזיה בעוגן המקצועי שפותח כאן בשנים האחרונות, והתנהלו כרגיל. למעט החריג של אסון וורסאי, שמהר מאוד הפך גם הוא למבצע צבאי הודות לכומתות הכתומות של פיקוד העורף, שצצו גם אתמול, אין אפשרות קונספטואלית למוות בלי חאקי, או לפחות בלי נבלה בן 18 רעול פנים עם דגל ירוק ומכוער ברקע. אסון המוני הוא מספיק טוב על מנת להפוך ללאומי, ומשם קצרה הדרך לקבלת תגובתו של השר דני נווה.
אולי כדאי שהרשות השניה תציע שירותי סרוגייט לחברים מנווה אילן, או שאבי ברזילי יזמין את רות וסטהיימר למערכת בגבעתיים, רגע לפני הפיטורים הבאים. לא יזיק לנסות קצת דברים חדשים, להשתחרר, להתנסות. ללמוד להתמודד עם כאבים מסוג חדש מבלי לחוות שוב ושוב את אותה החוויה.