מג'יק-מיקס

הקלישאה "אחרי הבאז בא המבול" היא מונח סמי-מקצועי שאמור לסמל את קיצו של הייפ ששייך להרכב חדש ומעורר סקרנות, שעכשיו אמור להתחיל את כל הטירוף הזה של מכירות האלבום. אבל כמו בשואו-ביז, ההייפ שמצליח לפעמים לטעון את המכירות בדרייב לא תמיד מצדיק את עצמו. המג'יק נאמברס נכחו לראשונה באלבום האחרון של הכימיקל בראדרז שניסו אז בכל הכוחות לאפס את מונה הקילומטרז' של המיני מיינור הצולעת שלהם ולהמציא את האקלקטיקה מחדש.

באמצעות קשרים טובים בתעשייה הם אכן הצליחו בדרכם היומרנית, ויאמר לזכותם שהפוש הרציני שדחף את האי-פי הראשון של המג'יק נאמברס נבע מעצם השתתפותם באלבום של הכימיקלז. האי-פי ההוא הבריק עם שירים שמרוחים בתחליב פולק-אינדי-רוק שמח מכף רגל ועד ראש, בישרו את בוא הקיץ, ופיזרו אושר אוניברסלי בכל מקום שבו הבליחו לראשונה. אז אם האי-פי של המספרים הקסומים נשמע לכם כמו הדבר האמיתי, עכשיו הם חובקים אלבום בכורה שנועץ את פועלם עמוק בשטח המרעה של בדלי דראון בוי ודיוויד גריי. אחרי הבאז הגדול בא המבול, והאלבום השלם של הרביעיה הזאת, שהם אח ואחות כפול שתיים, מצליח למקסם את הקלישאה ההיא לא רק בגלל שהמג'יק נאמברס גדלו והתבשלו בחצי השנה האחרונה, אלא בשל העובדה שלרומיאו המזוקן, הסולן וכותב מרבית החומר, יש קול צלול ומטשטש חושים מחודדים ושירים קסומים שמצליחים למרוח את המבול הסיקסטיזי והפולק רוקי שלו בעיקר על הפרצוף של עשרות אמהות חביבות שיושבות ומחכות בסבלנות בתור בטיפת חלב.

המג'יק נאמברס, "The Magic Numbers" (הליקון, Heavenly)

אלקטרליין היא רביעיית הבנות היפות ביותר שאפשר למצוא על קו חוף הים של ברייטון, אנגליה. מזה 7 שנים הן יוצרות רוק-אנ'-רול עם ביצים ונשמה בריטית כבדה ועמוסה חלקיקי השפעות. יחד הם נצרבים לקונטקסט אחיד ומאוד משכנע של אינדי רוק מחוספס שנוגע-לא-נוגע בג'וי דיוויז'ן, מענטז קצת בקווים של שירה אופראית וגותית, מכיל קלידי המונד של הרכבי קראוט רוק כמו קלוסטר, שירה חונקת בצרפתית, ספרדית, קצת גרמנית, שירה מרושלת וצווחנית באנגלית ומסך כבד מאוד של אפלוליות אצילית. הכל גורם לי להרגיש כמו גבר עלוב ושפוף בנוכחותן. מהאלבום הקודם של הרביעייה נחרט בזיכרון ללא מעט אנשים הקטע "The Valleys" שנשמע כמו יציאה אנטי-עתידנית אפופת שירת מקהלה, אבל זהו קטע מאוד לא מייצג מהאלבום.

עדיין לא נסגרו כל הקצוות הפתוחים מהאלבום השני שחותר במודע לשולי השוליים, והנה יוצא לו השלישי שבהאזנה ראשונה מבטיח לפחות שלושה וחצי שבועות של ניסיון לעכל ולהבין איך נולד לו עוד מאסטרפיס בריטי.

2005, מעבר חד לשיקגו - מיכאל גורדוס קשבנו מוסר כי אלקטרליין עושות אהבה בתוך סנדוויץ אחד עם סטיב אלביני המפיק המהולל, שלוש פרוסות קראוט רוק, ארבעה חתיכות נקניק חזיר, מיונז וקמצוץ של תבלין ספיריצ'ואלייזד ונשמעות כמו המהפכה הפמיניסטית האמיתית בתוך כל תמהיל הארט-רוק הגברי המאנפף הזה שמסתובב עכשיו חופשי ברחבי בריטניה ללא מעצורים. סקסופונים של רוקסי מיוזיק, קלידים של ספיריצ'ואלייזד, נוכחות של דיוויד בואי משלהי שנות ה-70 שמרחפת מעל, כלי נשיפה סטייל פרעה סנדרס עם 23 סקידו, נתיכי מנדולינות סטייל הרוק המתקדם של ג'נסיס ופיטר גבריאל, טונות של נגינה חיה ונושמת ששיאם בגירסת כיסוי אקסצנטרית לשיר הפרטיזן של לאונרד כהן, שוב שירה מהפנטת ושוב אלבום מ-ד-ה-י-ם של רביעיית בנות יפיפיות שעומדות על קו חוף הים של ברייטון ומחפשות תשובה.

אלקטרליין, "Axes" (בי.אן.אי, Too Pure)

לא לכל השאלות יש תשובות. ככה זה ברוק-אנ'-רול. לשם של ההרכב הזה אין ממש פירוש מלבד "בדרכי" או אולי "בדרך" או "על הדרך", אבל זה בסדר. כמות ההשראה וההשפעות שמתרוצצות ללא הפסקה בג'ם סשן הארוך הזה, שייך לחמישייה אמריקאית ויצירתית עד כאב, והיא עשויה לתמוך נפשית בעוד 30 הרכבים ולעזור להם לטפח סגנון מקורי משלהם. יש פה הכל: גיטרות מגורזנות ומפוחיות של לד זפלין, אינדי-רוק מחוספס שמושפע מכל מה שיצא אי פעם מאוסטין טקסס, פוסט-רוק אוורירי שצף לו על ענני חשמל סטטי כמו מרקורי רב, פלמינג ליפס, בטא-בנד ואייר, נשיכות גסות באפוס המתגלגל והאימפולסיבי של רדיוהד, ביטים אלקטרונים שבורים ועוד רפרנסים שונים ומשונים מכאן ועד כפר טודרא. Innaway נראים ונשמעים כמו החברים הכי טובים של האינדי-רוק אך כותבים מילים ומפיקים מוזיקה כמו חבורת היפים פסיכדלית מסוף שנות ה-60, עם כשרון נדיר שמגיע מכיוון בלתי צפוי.

היורשים הטבעיים של הבטא-בנד ז"ל, מציגים באלבום הבכורה שלהם עשרה שירים מבריקים שהופקו על ידם והונדסו על ידי אמן הסאונד ג'ון מקינטייר (טורטויס, סטריאולאב, The Sea and Cake). התוצאה מערפלת ומצדדת גם בפסקולי סרטי מחאה חברתית עצלים של אנטוניוני (כמו "זבריסקי פוינט") מהכיוון הרוקי והניסיוני של האלבום. הכיוון השני הוא שקט, רך ומלטף ומזכיר בשירה עמוסת אפקטים את הסולו של סיד בארט ובקשת האופק המוזיקלי הנצחית את פינק פלויד. נדמה שאלבום כזה יוצא אחת לעשר שנים בערך, נדמה לי.

אינאווי, "Innaway" (יבוא, Some)