מכוער, מכוער, אבל טייס

גולשים יקרים. תגידו שלום יפה לוואל קילמרים ולגורג' קלוניים למיניהם כי יש באטמן חדש בעיר שמחזיר את הכבוד לאחד הגיבורים האהובים שאי פעם לבשו טייטס. אמנם קשה לי להודות בכך אבל מסתמן שעוד ישנה תקווה לאיש העטלף לכבוש את המסך הגדול גם אחרי ימיו של טים ברטון. הרי מאז שהאחרון נטש את כס הבימאי התדרדרה סדרת הסרטים על באטמן למערבולת מבישה של קלישאות וילדותיות שאיימו לגרור את העטלף לתהומות הנשייה שמעט מאד דמויות קולנועיות הצליחו להשתחרר ממנה. אבל לא אחד כמו באטמן ייפול למלכודת זולה שכזו ללא מאבק ראוי, וכיאה לגיבור מיתולוגי אמיתי הוא זוכה בזכות סרטו של כריסטופר נולן למנת סם-החיים הנכונה בכדי לנערו, להעירו ולשלוח אותו בבאט-מוביל משוריינת לעבר המאה העשרים ואחת.

נולן עושה בשכל ומוציא את דמותו של באטמן מההקשר של הסדרה הקולנועית שהתחיל ברטון. אמנם הסרט הנוכחי מביא לנו את סיפורו של באטמן הצעיר, את תהליך התעצבותו של ברוס ווין לפני שלבש את המסכה השחורה (ולא, הוא לא היה רכרוכי כמו אנאקין סקיווקר...), אך הבאטמן החדש אינו מנסה להתיישב ולהתאים עצמו למסורת הבאטמן הקולנועית הקיימת . זהו באטמן עם היסטוריה אחרת (הפעם לדוגמא לא הג'וקר רוצח את הוריו), לוגו חדש, חליפה חדשה וצעצועים חדשים. באטמן שבאמת ובתמים מתחיל מההתחלה. הרי זו דרכם של מיתוסים – היסטוריות מקבילות ומסורות חליפיות אינן פוגעות בהם אלא רק מחזקות אותם.

הכול נמצא כאן בכדי ליצור סרט גדול. כריסטופר נולן שכתב וביים מוכיח לנו שוב את שליטתו במדיום והסרט שיצר קוהרנטי וקונסיסטנטי, אפל ומהודק. הקאסט משובח וכולל תותחים כבדים בליהוק מושלם כמו מייקל קיין (אלפרד!), רוטגר הוואר, מורגן פרימן, ליאם ניסן (שמוכיח שהוא עדיין יכול לשחק כשלוקס לא כותב לו את השורות), קייטי הולמס וגארי אולדמן (המפקח גורדון), שלא לדבר על כריסטיאן בייל שמספק לנו באטמן ראוי להפליא. העלילה נבנית היטב והיא אפלה ומורכבת מספיק בכדי להחזיק את הצופים מרותקים במשך 140 דקות. ואיך אפשר שלא? הסרט הוא גן עדן למעריצי באטמן: מי יכול לבקש יותר מאשר לצפות בברוס ווין הצעיר העורך את אימוניו הראשונים במסגרת כת נינג'ות משיחית במזרח הרחוק, לראות כיצד תכנן את חליפת העטלף, ולצפות בנסיעת מבחן הראשונה של הבאט-מוביל? פאנטסטיק.

הסרט נראה נפלא ומבוים היטב אך לא רק בזה מסתכמת גדולתו האמיתית. כריסטופר נולן מצליח לעשות את הדבר שבו ג'ואל שומכר נכשל בגדול: לפתח את דמותו של איש העטלף, לחדש אותו ולזעזע עוד קצת את חומת המיתוס שלו. העולם של הקומיקס הרי אינו עולם סטטי וכל גיבור זוכה לגלגולים רבים כשכל כותב וכל תקופה מפתחים עוד ועוד את אישיותו ומתאימים אותה לרוח הזמן. אם טים ברטון ביסס את הבאטמן שלו על יצירותיו של פראנק מילר משנות השמונים שהפכו את איש העטלף החביב לדמות מרה וקודרת, הרי הפעם מתבסס כריסטופר נולן על הבאטמן שנוצר בשנות התשעים ע"י כותבים כמו גרנט מוריסון (“Batman: Arkham Asylum") שהתמקדו יותר בצד הפסיכולוגי, או אפילו הסכיזופרני של ברוס ווין. כך, הבאטמן הנוכחי הינו דמות מיוסרת ושסועה, רדופת טראומות ילדות יונגיאניות והקו המפריד בינו לבין אויביו הופך דק מתמיד. כתוצאה מכך הסרט יוצא הרבה פחות קריקטוריסטי והוא זוכה בנפח המזכה אותו בחיוניות חדשה.

אז אם אתם עדיין קוראים את מה שאני כותב, אני מסיק מכך שכנראה לא הייתי ברור מספיק – פשוט עזבו הכול ורוצו לקולנוע! גותהם סיטי מחכה לכם, גדולה, מלוכלכת ומושחתת מתמיד, ויש בה גיבור חדש-ישן בחליפת עטלף שחורה חסינת כדורים, מצויד בפיתוחים האחרונים של התעשייה הצבאית והוא מחכה רק לכם. אל תתנו לו לחכות כי הפתיל שלו קצרצר. יאסו כריסטופר נולן. יאסו באטמן.