הכל הכל אני יכול

תסתכלו על מצבנו בקיץ 2005 - ההסכמה היחידה שממשלת ישראל הגיעה אליה עם הרשות הפלשתינית, היא הסכמה על הרס בתי המתנחלים בגוש קטיף. זה המקסימום של הבנה שאפשר להגיע אליה בין שני העמים, הרס בתים. מדובר בעניין ששני הצדדים מבינים בו היטב אחרי כמעט מאה שנים של סכסוך. זאת אבן היסוד שממנה נוכל להמשיך ולצמוח לשיתופי פעולה רבים אחרים, שיכללו כמובן גם הרס של מבנים גדולים ומורכבים יותר מסתם בתי מגורים. המומחים אופטימיים, השמים הם הגבול בהרס מבנים. בג'יהאד האסלאמי לא פוסלים כחלק מעיקרון ההדדיות להרוס במסגרת ההתנתקות אפילו את מגדלי עזריאלי.

אינני מבין מדוע הזדעזעו כולם מרעיון הפיגוע בבית החולים סורוקה. להבדיל מפיגוע הומני סביר והגיוני באוטובוס או בדיסקוטק מלא ילדים בני 12, דווקא המטרה הרפואית הזאת זעזעה את אמות הסיפים. יש הרבה יתרונות בפיגוע שיערך בבית חולים. פינוי הפצועים, למשל, יהיה קל ופשוט מכיוון שחלקם הגדול כבר ימצאו בחדר טראומה או מאוד קרוב אליו מיד עם תום הפיגוע.

נכון שיהיה קשה להבדיל בין הפצועים ובין סתם אנשים שמחכים לניתוח שנים ולא מקבלים שירות סביר ממערכת הבריאות הישראלית. עשוי אף להיווצר מצב בו אנשים ינצלו את הפיגוע, יכנסו למתחם בית החולים, יתחזו לפגועים ויארגנו לעצמם את ניתוח כיס המרה שכבר שנים הם מייחלים לו.

מה כל כך הפריע לנו באותה פלשתינית שהעזה לנסות ולהתאבד בבית חולים? האם העובדה שהיא שיקרה לנו וניצלה את המחווה ההומניטרית כדי לפגוע בישראלים? באופן עקרוני יש לומר שאנו הישראלים בונים יותר מדי על האמינות של אויבינו. בכניסה לכל קניון המאבטח הרוסי התמים שואל אותך האם אתה נושא נשק. האם אנחנו באמת מאמינים שהאויב לא יעז לשקר לנו בפנים? מה, אנחנו חלק מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור? האם המחבל אמור פתאום להסמיק להשפיל עיניים ולהגיד במבטא ערבי כבד: "אני לא מסוגל לשקר לך, אתה כל כך אמיתי איתי, אז אני אהיה כנה איתך. יש לי פה פצצה בתחתונים. עלית עלי, כל הכבוד".

הדבר היחידי שכל הצדדים מוכנים להכריז עליו הוא שהרגיעה ששוררת כעת תחזיק מעמד אך ורק עד לסיום ההתנתקות. כל הגורמים המוסמכים: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש החמאס, אפילו אבו מאזן, מעריכים כך בגלוי. סליחה, אבל האם רק אני שמתי לב שלכולנו יש אינטרס ברור שההתנתקות הזאת תימשך לפחות חמש-שש שנים? לאור ההצהרות הללו צריך לפנות את כל הגוש עם חמישה חיילים, עדיף ג'ובניקים חסרי יכולת, אסטמטיים עם נטיה להתקפי אפילפסיה. כמה זמן שייקח להם שייקח, אנחנו לא צריכים למהר. עץ אחרי עץ הם יעקרו, בלי שום ציוד מכני כבד, מקסימום עם פטישי עשרה קילו. צריך גם להקפיד שהם ייצאו חמשושים ויעשו הפסקות בצהרים. כל מה שיכול להאריך את העניין הזה של ההתנתקות - יבורך.

שבוע הספר הוא חג יהודי חדש שבו חוגגים את כבוד הספר העברי. החג מתחיל שבועיים לפני פריצתו הרשמית בהעלאת מחירים של 35 אחוז של כל הספרים בישראל, ומתבטא בהנחות היסטריות של 25 אחוז במהלך כל שבוע הספר עצמו. האבטחה של שבוע הספר מעוררת תהיות לגבי מי שתכנן אותה. האם ייתכן שמישהו קרא יותר מדי ספרים של דנידין או חסמבה? בדרך כלל היריד מתרחש ברחבה פתוחה בלב העיר. כדי ליצור תחושה של ביטחון מעמידים שני מאבטחים בפינות שונות של הרחבה ומסביבם בונים שער. האבטחה בנויה על שלוש הנחות יסוד: א. המאבטחים ערניים ומקצועיים. ב. המגנומטר שהם מחזיקים ביד יזהה כל מטען ג. אף מחבל מתאבד לא יעלה על דעתו להיכנס לרחבה מהצד הפתוח בו לא מוצבים מאבטחים. אין שום סיכוי שהמחבלים יהיו כל כך מרושעים. ככל שזה נוגע לחמאס ולג'יהאד, אנחנו מצפים מהם לקיים את כללי ההוגנות הבסיסיים שתמיד הנחו מחבלים מתאבדים באשר הם.

במסגרת חגיגות שבוע הספר העלו באתר האינטרנט ויינט סוג של חידון דרוג חדש. על הגולשים לבחור את המשורר הישראלי הגדול בכל הזמנים. לשם כך הוצאה רשימה נכבדה של משוררים וכעת רק נשאר לסמן את החמישה האהובים ביותר. כשקראתי בעיון את רשימת המשוררים שהוצגה לבחירה, לא יכולתי שלא לשים לב למאפיין משותף בולט של יצירתם ושל פועלם של מרבית המשוררים הישראלים: אין לי מושג מי הם. מאפיין זה של אמנים גדולים אלה, שכולם מלבד אלו שקראו על שמם רחוב בתל אביב מוכרים לקהל הרחב פחות ממודחי האודישנים של העונה הראשונה של "דרוש מנהיג", מעלה את התהייה מי ימלא את השאלון הזה של בחירת המשורר הגדול של ישראל? האם כל גולשי האינטרנט יאמצו לעצמם פייבוריט על סמך שמו ומוצאו העדתי כמקובל בכוכב נולד? האם האחות של דויד אבידן תצביע עם תוכנות אינטרנט מזויפות 800 פעם ותוביל לניצחון עצום על המקום השני בפער של 800 מול שבעה קולות? הפתרון בשבוע הבא אצל צביקה הדר.

אם קשה לדרג את המשוררים על שום האנונימיות שלהם, את אלו שמתמודדים על רשות מפלגת העבודה יותר קשה לדרג מפני שאנחנו דווקא כן מכירים אותם. במלחמת התעמולה הזאת מגיעים הפוליטיקאים שלנו לשיאם. מה התוכנית שלהם? מה הקווים שמנחים אותם? באיזה תחום פלילי הם רוצים להתמחות בתור שרים או ראשי ממשלה? על כל אלו הפוליטיקאים שלנו לא עונים. הם אוהבים לספר לנו על מצבם הגרוע של המתחרים שלהם. ברק הסביר לנו כמה פואד ופרץ עלובים וחסרי יכולת. וילנאי ופרץ הסבירו לנו מה הבעיה עם ברק. וכולם הניחו שאנחנו יודעים ומכירים את היטב את הבעייתיות של פרס. רק במדינת ישראל התחרות הרשמית בין הפוליטיקאים זה על התואר מי הכי פחות גרוע.

הטעות הגדולה ביותר של אהוד ברק במהלך הקמפיין היתה הצהרתו שהוא היחידי שיכול לנצח את שרון או ביבי בבחירות הבאות. יש לי הרגשה שאם הוא היה מבטיח להפסיד, הוא היה מגביר את סיכוייו לנצח. אין דבר שיפיח רוח חיים באנשי מפלגת העבודה יותר מאשר לראות את ברק מפסיד עוד פעם. טעות שנייה היתה העלאת השאלה על מצבם של הנשים במדינה. הוא טען שנשים אינן יכולות ללכת לדיסקוטק בבטחה ושנשים אינן יודעות אם יתעוררו בבוקר ויהיו בחיים. מה שבטוח הוא שאשתו של ברק התעוררה בוקר אחד והוא לא היה שם.