סרטו ה-13 של היוצר הפורה אבי מוגרבי ("איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון", "יום הולדת שמח מר מוגרבי") הוא קופרודוקציה ישראלית-צרפתית בשם "נקם אחת משתי עיניי" ויחסי הציבור שהוא עושה למדינת ישראל, בפסטיבל קאן למשל, שם הסתובב, משולים לתחיבת מספריים בכבד. מוגרבי הוא יוצר פוליטי זועם, וכן, הוא לגמרי הארכיטיפ הסמולני בהתגלמותו.
בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה שוטטו מוגרבי ומצלמת 35 המ"מ שלו בין מצדה, הפלשתינים, כוורת כהנא-חי רוחשת שנאה ונקם וקומץ מתנחלים צעירים עם גיטרה ורצון חזק. מוגרבי תיעד את המראות ואסף את הקולות, תוך שימת דגש על התוכן והזנחה כמעט מוחלטת של כל מה שקשור באסתטיקה, צורה ויופי. הבחירה של הבמאי אמיצה ומעוררת הערכה, אבל התוצאה, בסופו של דבר, היא סרט שנוגח בחיילי ישראל ואזרחיה, מתאר מצב מנקודת מבט שמשאירה מעט מאד מקום לצד השפוי, ובעיקר משמש כלי אפקטיבי בידיהם של כל מי שמעונינים להראות עד כמה עם ישראל הוא מקבץ של אנשים חסרי מוסר כליות, לב ומצפון.
ספונג'ה למצפון
בסצנה מעוררת אי נוחות צועק מוגרבי על שלושה חיילים צעירים שלא מוכנים לפתוח את השער לילדים פלשתינים הממתינים בשמש הקופחת. מוגרבי, בעל המשנה הפוליטית הנשכנית, ניסה לשוות להם תדמית של קלגסים, אלא שאוסף הצעירים במדים והקסדות מסרבים להיכנע לפרובוקציה המוגרבית, ונשארים מנומסים וקצת מבולבלים. הם אפילו לא מרימים על מר מוגרבי את הקול, שלא לדבר על אקט אלים. בקטעים אחרים עורך היוצר השוואה מעניינת בין התאבדות הקנאים במצדה לבין הפצצה הפלשתינית המתקתקת. אפילו שמשון הגיבור מקבל את חלקו בעיסה. מוגרבי עצמו מצולם כשהוא משוחח בטלפון עם ידיד פלשתיני שנמצא במצוקה קשה ומצייר תמונה עגומה ביותר של החיים מעבר לקו. עצוב.
בלהט של מוגרבי יש משהו קדוש. הוא אינו מוכן לשבת בצד בזמן שעמו גורם סבל לעם אחר. זעמו לא מצליח לחלחל פנימה, אל העם שבתוכו הוא יושב. במקום סיבוב הראווה שעושה "נקם אחת משתי עיני" בחוצות הגלובוס, אפשר היה אולי לנסות ולהכריח את עצמנו להביט בדמותנו המכוערת כפי שהיא משתקפת במצלמתו של מוגרבי. יש להניח ש"נקם אחת משתי עיניי" לא ימצא דרכו אל הפריים-טיים הישראלי, אבל מי שבכל זאת מעוניין לראות איך רואים אותנו הגויים, מוזמן לזפזפ לערוץ 8 או לקפוץ לסינמטק.
"נקם אחת משתי עיניי" יזכה למחיאות כפיים בחו"ל. מערכת ההסברה המוגרבית תעשה את שלה היא תנקה את מצפונו של היוצר, ותרע את תדמיתו המזעזעת בלאו הכי של ישראל. אי הנוחות שבה נעתי בכיסא באולם הקולנוע גורמת לי להפציר פעמיים פעם אחת בכל אדם בישראל לצפות בסרטו של אבי מוגרבי, ופעם שניה באבי מוגרבי אנא, אם תוכל, נסה ליצור את סרטיך הנוקבים עבור עמך, עם שאולי הגיע זמנו לראות את עצמו במראה ולהשתנות.
"נקם אחת משתי עיניי", שישי, 16:00, סינמטק ת"א. החל מיולי בהקרנות סדירות בסינמטק