החיים היקום וכל השאר

הדיון בכדורי הפרוזאק אצל נסים משעל התנהל על פי המתוכנן. למעשה, בכלל לא היה צורך לשמוע את הטיעונים. די היה להביט בנוכחים: מצד אחד אשה ב"תלבושת שם בדוי", קרי כובע רב שוליים ומשקפי שמש, על תקן "לקחתי פרוזאק וקיבלתי אותה בהפוכה". מצד שני דני ליטני עם זקן צרפתי מאפיר וחיוך מדושן, על תקן "לקחתי פרוזאק והפכתי לדב גריזלי מפוייס". באמצע היה גם דוקטור, פסיכיאטר בשבילכם, שדיבר בעיקר ב"מחקרים מראים" ו"שלושה מכל ארבעה מטופלים" כדי להוסיף גושפנקא מדעית, שהרי אין כמו אשליית המדע כערובה לרצינותו של הדיון. ואז אמרה אחת המשתתפות את המשפט הבא (בציטוט לא מדוייק): "הרי כולנו יודעים שאין משמעות לחיים האלה. אנחנו כאן על תקן זמני, כולנו הולכים לאותו מקום, וגם בדרך אף אחד לא מבטיח לנו שום דבר. זה די הגיוני להיות בדיכאון". אלפית שניה של שקט השתררה באולפן. משעל אפילו פלט משהו כמו "מה קשור?" במבט חרד.

היה זה רגע טלוויזיוני נפלא, ולא רק בגלל שהמשפט הזה - הפילוסופי לייט, הדיאט-אקזיסטנציאליסטי - חשף באלפית שניה של שקט את שטחיותו המובנית-מראש של הדיון ועירער על הנחת היסוד הבינארית שלו, אותה ניתן לנסח כ"פרוזאק – כדור הפלא או ניסוי בהמונים?". היה זה רגע טלוויזיוני נפלא כי הוא זיעזע את יסודות המדיום בו הוא מתקיים, המדיום המכונן משמעויות – משמעויות בנות חצי שעה, משמעויות של שעה פעם בשבוע, משמעויות של מבזקי חדשות ממקום תאונת הרכבת. אך רגע זה זיעזע את המערכת לשבריר שניה בלבד, שכן מייד הבין משעל את הסכנה הקיומית הגלומה במשפט הזה, ומיהר להחזיר את הדיון לפסיו המקוריים. מה זאת אומרת, אין משמעות לקיום? הנה, ממש לנגד עיניך, קורמת משמעות עור וגידים – דני ליטני ושרית וינוגרד רבים על פרוזאק. העולם הוא כדור. יש בשביל מה לקום בבוקר.

וכדי לקבל דוגמא על משמעות החיים וסיבות לקום בבוקר די היה לזפזפ באותה שעה ל"צהובים" של רינו צרור בערוץ 10. "כדורגל בשבילו זה החיים", אומרת אשתו של המאמן, ניר קלינגר, "הוא לא יכול בלעדי זה". ואמו של תמיר כהן שמלווה אותו לכל מקום, מודה: "אני רציתי רק דבר אחד – לראות את תמיר משחק בבוגרים. בשבילי זה היה ייעוד". ייעוד? שואל אותה צרור, לא פחות? "ייעוד", היא עונה. וכך נראים כל המשתתפים, מהרציקוביץ' ועד אחרון האוהדים המתופפים. וכל זה גורם לך לתהות האם לא נבון להציע לכל המדוכאים טיפול בכדורגל במקום בפרוזאק, שלאחריו יערוך נסים משעל דיון בתכניתו תחת הכותרת "כדורגל – כדור הפלא או ניסוי בהמונים?". וכדי לתמצת את הנקודה נתקלתי ב"צהובים" בעוד רגע טלוויזיוני נפלא: אחד האוהדים מדבר בטלפון ונראה נסער. מה קרה, שואל אותו צרור. "היו מכות בשדרות ירושלים עם אוהדי הפועל". מי התחיל, שואל צרור. "הם התחילו", עונה האוהד. ומה קרה, שואל צרור. "זיינו אותם", קובע האוהד בהחלטיות. הנה הנוסחה למשמעות החיים: "הם התחילו, זיינו אותם, תמיר כהן בן זונה".

הרשו לי כעת לחזור בבקשה אל "משעל חם" כדי לעמוד שוב על חשיבותה של משמעות. במדור חדש, כפי שמציין משעל מדי תכנית, עלינו הצופים לבחור את "כוכב השבוע". הפעם עמדה הברירה, בין השאר, בין המתנחלות בנות ה-12 שנשארו 35 יום במעצר; חיילת גלי צה"ל שהגישה עזרה תאונת הרכבת ורק אז דיווחה על האירוע; ואלמנתו הטריה של תושב חרמש שנהרג השבוע בפיגוע. אני עדיין תר אחר הקריטריון שעל פיו ניתן לדרג את המועמדות: היכולת שלהן לעבור מסך (הפיקסלים על פניהן עשוי להיות לנערות הלוחמות לרועץ), ריח הקונדישנר משיערן, או אולי ייעודן בחיים. ההיררכיה אבדה מזמן. הנה הנוסחה למשמעות החיים: שילחו "א" לאלמנה, "ב" לילדות הכלואות, "ג" לחיילת שהתקשרה קודם לאמא ורק אחרי זה לתחנה. וזכרו - בשבילנו, הכוכב זה אתה.

וכל ההרהורים אחר משמעות ואובדן היררכיה עלו בלי בכלל בגלל רגע טלוויזיוני נפלא אחר - הפגישה בין שרון ואבו מאזן. פגישה שהפער הבלתי ניתן לגישור בין תגובות שני הצדדים אליה (כפי שניבטו אלינו מהמסך) מעיד יותר מכל על כישלונה המהדהד. פגישה שכישלונה הפך אותה הרת משמעות, כי הנה עוד רגע תתפוגג לה האשליה המכונה "רגיעה". וההרהורים האלה – הפילוסופיים לייט, הדיאט-אקזיסטנציאליסטים – חשפו לאלפית שניה את שטחיותו המובנית-מראש של הדיון הטלוויזיוני שלנו, שבסופו לא ניתן אלא להסכים: כולנו הולכים לאותו מקום, וגם בדרך אף אחד לא מבטיח לנו שום דבר. זה די הגיוני להיות בדיכאון. השאלה שנותרת היא איך להתמודד עם זה: לקחת פרוזאק, לבקש מהצופים לבחור את כוכב השבוע מבין שרון ואבו מאזן, או להודות כי לנו, ממש כמו לצהובים, יש ייעוד בחיים – אנחנו לא יכולים בלעדי זה. ובמלים אחרות: הם התחילו. זיינו אותם. אבו מאזן בן זונה.