פו? חם

המכירות של הפו-פייטרז בארה"ב תמיד היו מצוינות. עדת מעריציהם הלכה והתרחבה מיום הקמתם ועד לרגע זה, והפרסונה התקשורתית של דייב גרוהל תמיד שיחקה לטובתם. הוא כובש ומצחיק, אחד מאותם כוכבי רוק שמראיינים קרועים עליהם, כזה שאוחז במוניטין של נגן אדיר, ובו זמנית מודע לכך שהוא נראה כמו שילוב בין ג'רי סיינפלד לאלניס מוריסט (הוא אמר, לא אני). מצד שני, מקטרגיהם עדיין רואים את הפו-פייטרז כלא יותר מפירורי נירוונה, הסייד-קיק המצחיקול של להקת האם הטראגית. להיות המתופף של קורט קוביין זה בערך כמו להיות הבן של בוב מארלי. צל כזה יאפיל עליך לעולמי עד. אז נכון, המכירות שמרו על מגמת עליה, הקליפים שמרו על רמת יצירתיות גבוהה, אבל הפו-פייטרז מעולם לא התקבלה כלהקה "חשובה" בעיני המבקרים. בנוסף, רבים רואים בגרוהל מעין גראנג'-יאפי שבע ומבושם, טכנאי של להיטי רוק איצטדיוניים, לא יותר. שלא לדבר על זה, שמעטים יותר רואים בו זמר ולא רק מתופף. הג'מעה ה"אלטרנטיבית" חושבת שהוא מיינסטרימי ומלוטש מידי, ונערי האינדי של פיצ'פורק כבר מיהרו לנקנק את האלבום החדש והכפול של הפייטרז. כמה צפוי. טוב או רע, האנשים האלה כבר לא יעשו לו הנחות, ויעדיפו לשמר את הדימוי שהם בנו לו. זין על ההייפ, זין על האנטי-הייפ - קודם תקשיבו, אבל באמת, לפייטרז החדש. אחר כך תכתבו את הביקורת.

נכון, גרוהל התפזר בשנים האחרונות. הוא תופף עם קווינז אוף דה סטון אייג' באלבום הקודם, עם קילינג ג'וק הבריטים באלבום האיחוד שלהם, וגם עם להקת האול-סטארז המטאלית שלו Probot – פרויקט מפוספס, שלא לומר ממש מחורבן. והוא תמיד היה כזה, אחד שאוהב לנגן, ומי לא ירצה לקבל את חאפטת הסנר הגרוהלית באחד מתקליטיו? בכל אלבומי הפייטרז היו הברקות, בכמה יותר בכמה פחות, אבל כולם נשמעים יותר כאסופות הסינגלים של תקופה גרוהלית מסוימת, מאשר כיצירות אחידות ומדויקות.

"In Your Honor", אלבומם החמישי והחדש, הוא ההרפתקה היומרנית הראשונה של ההרכב, תקליט שהוא הכי גרוהל באותה מידה שהוא הכי להקה, אלבום שרק מהיותו כפול מועד להתרסקות ביקורתית.
"חשבתי, שמכיוון, שבמשך שנה וחצי הייתי בכל העולם וצרחתי את התחת שלי, אני אעשה תקליט סולו אקוסטי, אבל אסווה אותו כפסקול לסרט" סיפר גרוהל באתר הרשמי של הפייטרז. אבל השירים, התברר, נשמעו לו כל-כך פייטרז, שמדוע לא להפוך אותם בעצם לתקליט החדש של ההרכב? "אבל אז התחלתי להרהר בכך, שאני לא רוצה להופיע בפסטיבל רדינג עם הארפסיקורד או משהו. הלהקה הזאת פשוט חייבת לעשות קצת רוק, אז חשבתי, אוקיי, למה שלא נעשה את זה? למה שלא נעשה אלבום כפול?" לא תקליט קונספט, לא פרויקט שאפתני, סך הכל הבן אדם רצה לעשות מוזיקה, וכמה שיותר.

התוצאה – דיסק שני אקוסטי, דיסק ראשון מחורע. שתי יצירות שהן אחת, על אף ההבדלים התהומיים בסאונד. בעיקר, יותר מהיותו האלבום המגובש ביותר של הפייטרז, "לכבודך" הוא חשבון נפש גלוי ועצוב של גרוהל, כזה שניתן לפרש כניסיון ליישב סכסוך שלו עם עצמו או כפניה לאהבה ישנה וצובטת. לא קראתי את זה בשום מקום, אבל לאורך כל התקליט, אני לא מסוגל להימנע מהמחשבה ש"לכבודך" מכיל במרכזו מכתבים גלויים לקורט קוביין ז"ל, התחשבנות חשופה וכואבת עם מה שהיה בין השניים האלה, ומה שקוביין עשה בסוף. רמזים גלויים וסמויים למה שהלך שם פוזרו בכל תקליטי הלהקה, אבל הפעם זה ניכר מתמיד. "הוא מעולם לא היה מאוהב/ אבל הוא יודע בדיוק מה זאת אהבה/ הוא אמר nevermind/ ואף אחד לא מדבר/ הוא חושב שהוא שותה יותר מידי/ כי כשהוא אומר לשני חבריו הטובים ביותר/ 'אני חושב שאני שותה יותר מידי'/ אף אחד לא מדבר" ("Friend Of A Friend").

"אני אתחיל שוב, אבל אני לא מסוגל להתחיל, עד שאראה את הסוף" הוא שר, וכנראה שהגיע הזמן לנקות את הארון שלו מריח הפלאנל הישן מסיאטל. השדים ב"לכבודך" צפים על פני השטח, כשגרוהל נע בין נסיונות לגרש את הדיבוק לבין התמסרות אליו. הוא שר בעצמו על מחשבות התאבדותיות ("מתוק ואלוהי, סכין הגילוח שלי" ב"Razor"). אבל יש פה גם נסיונות להתפייס עם העבר ושביל חוסר האונים שהוא הותיר. ויש פה גם אהבה. אבל יותר מהכל, יש פה כותב ומבצע שירים מוכשר.

הוא היה פה עוד לפני נירוונה, כשתופף עם להקת ההארדקור Scream, וצריך לא להכיר את ההיסטוריה, כדי לחשוב שקורט ושות' הם ההשפעה היחידה עליו. בשיאו מתערבבות פה ההשפעות של האסקר-דו עם אלו של קרוסבי, סטילז, נאש ויאנג. באלבום האקוסטי מנגנים גם ג'ון פול ג'ונס, אליל ילדותו של גרוהל מלד זפלין, ונורה ג'ונס, בשיר בוסה נובה מפתיע ומקסים. אבל עזבו אתכם נורה, עזבו מה שכולם חושבים על דייב, אם על דיסק 2 של "לכבודך" היה חתום איזה סינגר-סונגרייטר אלמוני מטקסס, הוא כבר היה זוכה לתשואות, הייפ וביקורת נהללות בפיצ'פורק.

הצד האקוסטי הוקלט, אגב, אחרי שנגמרו ההקלטות לצד הראשון. גרוהל באתר הרשמי: "לא היה שום סיכוי שניתן לחומר האקוסטי לבעוט בתחת של החומר הרוקי. אז נכנסנו חזרה לבערך שלושה שבועות של עבודה מחודשת על הרוק... מצהריים עד שמונה בבוקר למחרת, הפכנו את האלבום הרוקי לדבר הכי הורס שאי פעם עשינו". וצד הדיסטורשנים אכן אישי וחזק לא פחות מזה שצמוד לו. "לכבודך" הוא לא מאסטרפיס, אבל גם בטח לא איזו נפיחה או נפילה כמו שלמבקרים רבים יהיה נח לראות אותו. הוא בפירוש האלבום הכי נוגע ללב של הפייטרז, ובלי שום קשר, בן זונה של תקליט רוק.

פו-פייטרז, "In Your Honor" (הד ארצי, RCA)