כשקראתי את השורה "סקוט דנקן ישב מול רוצח", המשפט הראשון ב"דיו חיוור", ספרו האחרון של הרלן קובן, הבנתי שמשהו טוב קורה כאן. הצירוף של משפט פתיחה מותח הצולל הישר לתוך העלילה הנפתלת בנוסף לעובדה שהספר נכתב על ידי האיש שהנפיק את "הנעלמים" ו"ההזדמנות האחרונה", הוביל אותי למסקנה בלתי נמנעת, שעלי להודיע לחבריי שבימים הקרובים אהיה מחופרת בביתי וכדאי שיסתדרו בלעדי. לצערי התבדיתי. מתברר כי השם "דיו חיוור" מתאים בהחלט לספרו החדש של קובן שאכן מאבד מאיכותו, יכולתו ותנופתו לעומת ספריו הקודמים.
גרייס גיבורת הספר, היא תמצית החלום האמריקאי - בית בפרוורים, שני ילדים, אמנית מצליחה, נשואה לגבר מצליח ואוהב. אך יום אחד קורס עליה עולמה. בעלה, ג'ק, נעלם והיא נאלצת להתמודד עם סודות אפלים מעברה ומעברו. בצעירותה הייתה גרייס מעורבת באסון שהתרחש בהופעת רוק של להקת ג'ימי X. בשל רצונה העז להדחיק את זיכרון האירוע מעולם לא שיתפה את בעלה בסיפורה הכואב ולא שאלה אותו על עברו. כעת לאחר היעלמותו המסתורית היא נאלצת להתחיל לחקור אודות חייו. בעוד חיי ילדיהם ובעלה בסכנה מתמדת. אמיתות אפלות מעברה שלה ומחיי בעלה מתגלים.
מתח בחדר היולדות
זהו ספרו הראשון של קובן בה דמות נשית מובילה את העלילה. בתחילה נדמה כי קובן טורח לשרטט את הדמויות הנשיות באור מצחיק ואוהד לעומת הגברים המצטיירים כמדושנים ומלאי חשיבות עצמית. קורה, חברתה הטובה של גרייס, אם חד הורית וסקסית, המגדירה את שליחת ביתה לבעלה לשעבר וחברתו כסוף שבוע "בבונקר עם אדולף ואווה", מתפקדת כאחת הדמויות היותר משעשעות ואהובות בספר. עם זאת במהרה מתגלה כי קובן משוכנע כי כל העולם הנשי סובב סביב ילדיהן ובשלב מסוים חישב הספר להתפקע מעודף האינפורמציה לגביי גידולם. כך ברגעי השיא והמתח, מצא קובן לנכון לתאר בפרוטרוט צירים לפני הלידה, פירוט שיכול לערער בקלות רצון לאימהות עתידית. לאורך כל הספר קובן תוקע טריז בין גלגלי העלילה כאשר הוא שוב ושוב חוזר לחוויית ההורות הנפלאה. ככל שהוא חוזר לנושא הוא נשמע כמו איש מכירות ממולח המעורר תחושה לא אמינה. ייתכן שקובן אינו מודע לכך, אך נשים מתעניינות בעוד נושאים מלבד ילדים. אולי כדאי שמישהו יגלה לו שאנחנו מתעניינות גם בתכשיטים, בגדים ואיפור.
למרבה הצער, פה לא מסתיימות הבעיות. בספריו של קובן יש שני עמודי תווך קבועים - מוות של אדם אהוב, ובמקביל היעלמות של אדם קרוב. ב"נעלמים" אמו של הגיבור מתה ואחיו נעדר, ב"ההזדמנות האחרונה" הגיבור מאבד את אשתו וילדתו נעלמת, וכאמור ב"דיו חיוור" נעלם בעלה של גרייס. מעלתו הנדירה של הרלן קובן, כפי שבאה במלוא תפארתה לידי ביטוי ב"נעלמים", היא יכולתו לזקק במילים תחושת של אבל וכאב. אבל, בעוד בקודמים הצליח קובן למשוך את הקורא לתהומות רגשיות, הספר הנוכחי מלא בקלישאות בלבד לגבי מוות והכאב שמגיע עמו.
עם כל קשיים אלו, קובן יודע את מלאכתו, והספר מותח למדי עד סופו. קווי עלילה שנראים בלתי אפשריים לחיבור מתלכדים באופן הגיוני למדי לכדי יצירת צורה ברורה וקובן מתעלה כרגיל ביכולתו להמציא טוויסטים מפתיעים. חבל רק שאין הם מספיקים בכדי ליצור חוויה מרתקת.