פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרגרט מצאנטיני, "אל תזוזי"

      ספרה המצמרר של מרגרט מצאנטיני מספר על רופא המתוודה על חייו לבתו המצויה בתרדמת לאחר תאונת אופנוע

      לא צייתת לתמרור עצור. חלפת ביעף במעילון דמוי פרוות זאב, עם אוזניות הווקמן מהודקות לראשך. היתה הפוגה קלה בגשמים, והם כבר עמדו להתחדש. מעל צמרות עצי הדולב, מעל האנטנות, גדשו הזרזירים את האור האפרפר, עננות של נוצות וציוצים, כתמים שחורים מרצדים, הם השיקו כנפיים בלי להיפצע, נפוצו לכל עבר ושבו להתקבץ לגיחה מחודשת. מתחתיהם הניחו העוברים ושבים עיתון או את ידיהם על הראש כדי להתגונן מפני ברד החריונים שצנח משמים ונערם על האספלט לצד עלי השלכת הרטובים, והפיץ ריח מתקתק ומעיק שכולם נחפזו להשאיר מאחור.

      הגחת ביעף מהשדרה לתוך הצומת. הצלחת כמעט לעבור, והברנש במכונית הצליח כמעט לחמוק ממך. אבל היה בוץ על הכביש, לשלשת שמנונית של זרזירים מקובצים. צמיגי המכונית החליקו על המעטה הבוגדני, רק לרגע, אבל די היה ברגע הזה כדי להשיק לקטנוע שלך. עפת למעלה לעבר הציפורים ונחתת למטה לתוך החרא שלהן, ואיתך נחת גם התרמיל שלך עטור המדבקות. שתיים ממחברותייך עפו לשולי המדרכה ונפלו לתוך שלולית של מים שחורים. הקסדה שלך קיפצה על הכביש כמו ראש חלול, לא רכסת אותה. צעדיו של מישהו נחפזו מיד לקראתך. עינייך היו פקוחות, פיך היה מלוכלך, בלי שיניים חותכות. פירורים של אספלט חדרו לעורך, ניקדדו את לחייך כמו זיפים של זקן. המוזיקה פסקה, אוזניות הווקמן החליקו בין שערותייך. הברנש מהמכונית השאיר את הדלת פתוחה לרווחה וצעד לעברך, הוא ראה את מצחך הפעור ותחב את ידיו בכיסים כדי לחפש את הסלולרי שלו, הוא מצא אותו, אבל הטלפון נשמט. נער שעמד שם הרים אותו, הוא זה שהזעיק עזרה ראשונה. התנועה מסביב עמדה בינתיים מלכת. המכונית שפגעה בך ניצבה באלכסון על המסילה והחשמלית לא יכלה לעבור. הנהג ירד, רבים ירדו עמו, הם הלכו לעברך. אנשים שלא ראית מעולם החליקו במבטם על פנייך. ובעודך מסתלקת לתוך עולם הדמדומים, נפלטה יבבה קלה משפתייך עם בועת קצף ורדרדה. היה עומס על הכבישים, האמבולנס התעכב, אבל את כבר לא מיהרת לשום מקום. היית מוטלת בתוך מעילון הפרווה שלך כמו ציפור באין רוח.

      אחר כך הצליחו יללות הסירנה לפלס את הדרך בתוך התנועה הסואנת, לדחוק את המכוניות אל מעקה הבטיחות, על המדרכה לאורכו של הנהר. שקית העירוי ריקדה מעל ראשך, יד אלמונית סחטה ושיחררה את מפוח ההנשמה הכחול בתנועה קצובה כדי להחדיר אוויר לריאותייך. בחדר המיון תחבה הרופאה שקיבלה אותך אצבע בין הלסת לעצם היואיד עד לנקודת כאב. הגוף שלך בקושי הגיב. היא לקחה גאזות וקינחה את הדם שניגר ממצחך, בדקה את אישונייך. הם לא הגיבו, הם לא היו שווים. נשימתך היתה אטית. מישהו השחיל בפיך קנה איירווי כדי להחזיר למקומה את הלשון שהחליקה פנימה, אחר כך החדירו את צינורית השאיבה. היא התמלאה בדם, בזפת, בכיח ובשן אחת. הם הצמידו לאצבעך את אטב הסטו?רימ?טר למדידת רמת החמצן בדם, שיעור האוקסי-המוגלובין היה נמוך מדי, שמונים וחמישה אחוזים, לכן חיברו אותך למכונת ההנשמה. אורו הקפוא של להב הלרינגוסקופ החליק לתוך פיך. אח שדחף את מכונת הניטור הלבבי חיבר את התקע לקיר, אבל המכונה נשארה דוממת. הוא חבט בה, חבטה קלה בצדה, והמוניטור נדלק. הם הרימו את הגופייה שלך והצמידו לעורך את מדבקות האלקטרודות. חיכית עד שחדר הסי?טי יתפנה, ואחר כך הכניסו אותך למנהרת הצילום. החבלה היתה באונה הטמפורלית. מצדה האחר של הזכוכית ביקשה הרופאה שקיבלה אותך מהרדיולוג לעשות לך סדרה נוספת של חתכים, צפופים יותר. הם ראו את עומק והיקף שטף הדם מחוץ לרקמת המוח. שטף הדם ממכת נגד, אם היתה כזו, עדיין לא נראה בצילום. אבל הם העדיפו לא להזריק חומר ניגודי לווריד שלך מחשש לסיבוכים בכליות. אחר כך התקשרו לקומה השלישית וביקשו שיכינו את חדר הניתוח. הרופאה שאלה: "מי תורן בנוירוכירורגיה?"

      וכך התחילו להכין אותך. אחת האחיות הפשיטה אותך לאט וגזרה את בגדייך במספריים. הם לא ידעו איך לאתר את בני משפחתך, קיוו למצוא איזה מסמך מזהה, אבל לא היה עלייך דבר, הם פשפשו בתרמילך ושלפו ממנו את היומן שלך. הרופאה קראה קודם את שמך ואחר כך את שם משפחתך. היא התעכבה על שם המשפחה ואז חזרה לשם הפרטי. משב לוהט כירכם את פניה, היא הרגישה צורך לשאוף אוויר, אבל התקשתה לעשות כן, כמו חסמה נגיסה מרדנית את קנה הנשימה שלה. לרגע שכחה ממלאכת הדמים שלה והביטה בפנייך כאחת הנשים. היא נברה בתווייך הנפוחים בתקווה להדוף את אימת המחשבה שאחזה בה. אבל את דומה לי, וא?ד?ה לא יכלה שלא להבחין בכך. האחות החלה לגלח את ראשך, שערך נשר ארצה, אדה הושיטה יד לעבר המחלפות הערמוניות. "בעדינות, עשי זאת בעדינות," לחשה. ואז שמה פעמיה לעבר אגף טיפול נמרץ, לעבר הנוירוכירורג התורן.
      "הנערה, זו שהביאו כרגע..."
      "אין עלייך מסכה, בואי נצא."
      הם התרחקו מהמתחם הסטרילי שאליו אין בני משפחה מורשים להיכנס, המתחם שבו שרועים החולים ערומים לצד אוושת נשימתם המלאכותית, והלכו יחד לחדר שבו הכינה אותך האחות לניתוח. הנוירוכירורג עקב במוניטור אחר עקומת האלקטרוקרדיוגרם ולחץ הדם. "לחץ הדם נמוך," אמר, "שללתם פגיעה בבית החזה או בחלל הבטן?" שאל והסתכל בך בחטף. הוא פער את עפעפייך בתנועת אצבעות זריזה.
      "ובכן?" אמרה אדה.
      הוא פנה לאחות, "הם מוכנים בחדר ניתוח?"
      "הם מתכוננים."
      אדה לא הרפתה: "אתה לא חושב שהיא דומה לו?"
      הנוירוכירורג הסתובב והציג את תצלומי הסי?טי אל מול האור שהסתנן מהחלון. "שטף הדם התפשט בין המוח לשכבת הדורה..."
      אדה הצמידה את כפות ידיה זו לזו, הגבירה את עוצמת קולה: "נכון שהיא דומה לו?"
      "...זה גם עלול להיות פנים-דוראלי."

      בחוץ ירד גשם. אדה חצתה את הרחבה החיצונית המפרידה בין חדר המיון לבניין בית החולים בזרועות שלובות ובצעדים דוממים בתוך קבקבי הגומי הירוקים שלה. היא לא השתמשה במעלית כדי לעלות למחלקה הכירורגית, היא בחרה לטפס ברגל. היה לה צורך לזוז, לעשות משהו. אני מכיר אותה כבר עשרים וחמש שנה. לפני שהתחתנתי חיזרתי אחריה זמן קצר, חיזורים מתלבטים מדי בין לצון לרצינות. אדה הדפה את הדלת. בחדר הרופאים פינ

      לא הבחנתי בה מיד, רק כשהרמתי את מבטי לעבר הסייעת בשביל להושיט לה את הפ??אן. היה לי קצת מוזר לראות אותה שם, היא עובדת דרך קבע במחלקת טיפול נמרץ, אנחנו נפגשים רק לעתים רחוקות, בדרך כלל במזנון שבקומת המרתף. אף על פי כן לא ייחסתי לנוכחותה חשיבות מיוחדת, לא סימנתי לה אפילו בראשי לשלום, שלפתי פ??אן נוסף והושטתי אותו לאחות הרחוצה. אדה חיכתה שידי יתפנו מעיסוקן על שולחן הניתוחים. "פרופסור, אתה חייב לבוא," לחשה. הסייעת החלה לשלוף את המחט המכודנת מאריזת הפלסטיק הסטרילית שרישרשה באוזני כשנעצתי את מבטי במבטה של אדה. היא היתה קרובה אלי מאוד, לא הבחנתי בכך קודם. ראיתי שתי עיניים ערומות של אישה, בלי איפור, מרצדות בתוך הלחלוחית. לפני שעברה לטיפול נמרץ היא נחשבה לאחד הרופאים המרדימים הטובים ביותר בבית החולים, היא הפיחה תחמוצת חנקן ברבים ממטופלי. ראיתי אותה כובשת את רגשותיה גם ברגעים הקשים ביותר, רחשתי לה תמיד הערכה רבה על כך, משום שידעתי בדיוק לאילו תעצומות נפש היא נזקקת כדי לקבור את עצמה בתוך הכותונת הירוקה שלה.
      "תכף," אמרתי.
      "לא, זה דחוף, פרופסור, בבקשה ממך."
      נימה משונה של ציווי התלוותה לקולה. נדמה לי שלא חשבתי על כלום באותו רגע, אבל ידי כבדו פתאום. הסייעת הגישה לי את טס המחטים. מעולם לא עזבתי ניתוח לפני שהבאתי אותו לכדי סיום. קפצתי אגרוף ושמתי לב שהאימפולס שלי מתמהמה. עמדתי לתפור את הקרום העוטף את שרירי הבטן. עשיתי צעד לאחור כדי להתרחק מעט מהחולה ונתקלתי במישהו. "סיים אתה," אמרתי לעוזר שלי. הסייעת הגישה לו את טס המחטים. שמעתי קול של מתכת נחבטת על היד המכופפת, צליל עמום שהסתנן לאוזני בעוצמה מוגברת. מבטי כל הנוכחים נחו על אדה.
      דלת חדר הניתוח נסגרה מאחורינו דוממת וכבדה. ניצבנו זה מול זה בחדר קדם הרדמה.
      "ובכן?"
      אדה התנשפה מתחת לכותונת, זרועותיה חשופות, מסומררות מקור.
      "יש נערה אצלנו למטה, פרופסור, עם חבלת ראש..."
      בלי משים, בתנועה אוטומטית, הסרתי את הכפפות מידי.
      "אני מקשיב."
      "מצאתי את היומן שלה... שם המשפחה שלך רשום עליו, פרופסור."
      הרמתי יד, תלשתי את המסכה מפניה. כבר לא היתה בהילות בקולה, האומץ אזל. היתה בו רק קריאה לעזרה, שקטה ומשתנקת.
      "איך קוראים לבתך?"
      נדמה לי שגהרתי מעליה כדי להתבונן בה טוב יותר, כדי לדלות מקרקעית עיניה שם שאיננו שמך.
      "אנג´לה," נשפתי לתוך העיניים האלה וראיתי שהן נפערות.

      רצתי במורד המדרגות, רצתי בחוץ בגשם, רצתי ליד אמבולנס דוהר שבלם בחריקה כפסע ממני, רצתי דרך דלתות הזכוכית המכונפות של אולם הקבלה, רצתי דרך חדר האחיות, רצתי דרך חדר שבו פגוע שבר צעק, רצתי דרך החדר הסמוך לו, ריק והפוך. הפסקתי לרוץ. שערך היה מוטל על הארץ, קווצות שיער ערמוני וגלי שנאספו בערמה קטנה לצד תחבושות מוכתמות בדם.
      בן רגע אני אבק מהלך. אני גורר את עצמי אל אגף טיפול נמרץ, לאורך המסדרון, עד למחיצת הזכוכית. הנה, את שם, מגולחת, מונשמת, עם פלסטרים בהירים על הפנים הנפוחים, המושחרים. זו את. עוד צעד אחד ואני לידך. אב ככל האבות, אב אומלל מרוסק מכאב, פיו יבש מרוק, קרקפתו מיוזעת וקרה. אינני מסוגל לעכל, אני כלוא בדמדומי קהות החושים, הלום, קרוש בתוך הכאב. אני עוצם עיניים והודף את הכאב הזה. לא, את לא כאן, את בבית הספר. כשאפקח עיניים לא אראה אותך. אראה מישהי אחרת, לא משנה מי, סתם אחת מני אלף. רק לא אותך, אנג´לה. אני פוקח עיניים וזו ממש את, סתם אחת מני אלף.

      על הרצפה מונחת קופסה ועליה רשום "פסולת מסוכנת", אשלוף את האדם מתוכי ואשליך אותו לתוכה. אני חייב לעשות זאת, זו חובתי, זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות. אני חייב להתבונן בך כאילו אינך שייכת לי. אחת האלקטרודות נושקת ברפיון לפטמתך, אני מנתק אותה וממקם אותה ביתר צניעות. אני מתבונן במוניטור: חמישים וארבע פעימות. עכשיו פחות: חמישים ושתיים. אני פוער את עפעפייך, האישונים אינם שווים, האישון הימני מורחב לחלוטין, הנזק התוך מוחי הוא באונה זו. חייבים לנתח אותך מיד בשביל לאפשר לחמצן להגיע למוח, אותו גוש שזז מחמת ההמטומה הנוקשה, הבלתי גמישה, הלוחצת עכשיו על קופסת הגולגולת וממיתה את המרכזים המעצבים את גופך וגוזלת בכל רגע שחולף משהו ממך. אני פונה לאדה:
      "נתתם לה קורטיזון?"
      "כן, פרופסור, גם נוגד חומציות לקיבה."
      "יש פגיעות נוספות?"
      "חשד לקרע בטחול."
      "המוגלובין?"
      "שתים-עשרה."
      "מי תורן בנוירוכירורגיה?"
      "אני, אני תורן. שלום, טימוטיאו."
      אלפרדו מניח יד על כתפי, כותנתו לא רכוסה, שערו ופניו רטובים.
      "אדה התקשרה אלי, בדיוק הגעתי הביתה."
      אלפרדו הוא הרופא המחונן ביותר במחלקה שלו, ולמרות זאת הוא לא זוכה להערכה רבה מצד איש, הוא איננו עקבי באורחותיו, מהוסס לעתים, סגולותיו חבויות מהעין; הוא פועל בצלו של הרופא הראשי, מאבד את ביטחונו העצמי בכל פעם שהלה נועץ בו עיניים. נתתי לו כמה עצות לפני שנים, אבל הוא לא שעה להן, אופיו איננו מתעלה לרמת כישרונו. הוא חי בנפרד מאשתו ואני יודע שיש לו בן מתבגר, בגילך פחות או יותר. הוא לא היה תורן, בקלות היה יכול להתחמק, שום כירורג איננו שש לנתח קרוב משפחה של עמית לעבודה. אף על פי כן הוא הזעיק מיד מונית, ביקש לרדת ממנה בעיצומו של פקק תנועה כדי להקדים להגיע, ופילס את דרכו ברגל בין המכוניות, בגשם. אני לא בטוח שהייתי נוהג כמוהו.

      "הכול מוכן שם למעלה?" שואל אלפרדו.
      "כן," עונה האחות.
      "אנחנו כבר עולים."
      אדה מתקרבת אלייך, מנתקת אותך ממכונת ההנשמה ומחברת אותך שוב למפוח כדי להעביר אותך לחדר הניתוח. וכך הם יוצאים איתך למסע. אני רואה את היד שלך נשמטת מהאלונקה בכניסה למעלית, אדה מתכופפת להרים אותה.
      אני נשאר עם אלפרדו, אנחנו מתיישבים בחדר הסמוך לטיפול נמרץ. אלפרדו מדליק את אור לוח הדיאפאנוסקופ, מניח עליו את חתכי הסי?טי שלך ומתבונן בהם מקרוב מאוד. הוא מתעכב על נקודה מסוימת, מכווץ את המצח בין גבותיו, מאמץ את המבט. אני יודע בדיוק כמה מתסכל לנסות להתחקות אחר קצה חוט שיסייע לך בתוך ערפיליו של

      במעלית אנחנו כבר לא מדברים, מפנים עיניים למעלה, לעבר הספרות המהבהבות של הקומות המתחלפות. אנחנו נפרדים בלי מילה, בלי טפיחה אפילו. אני עושה כמה צעדים ומתיישב בחדר הרופאים. אלפרדו ניגש להתכונן. אני עוקב בדמיוני אחר תנועותיו, אחר הטקס הזה שאני כה מיטיב להכיר: הזרועות מחליקות עד למרפק לתוך כיור הפלדה הגדול, האצבעות מסירות את העטיפה מהספוגית המחוטאת, ריח אמוניאק חודר לנחיריים... האחות מגישה לו מפיות בטן סטריליות לניגוב, הסייעת רוכסת את כותנתו. שקט יוצא דופן שורר סביבי, שקט של אנשים הממלאים פיהם מים. אח שאני מכיר היטב עובר ליד הדלת הפתוחה, עיניו מצטלבות בשלי, אבל הוא משפיל מיד את המבט אל צעדי הגומי שלו. אדה ניצבת עכשיו בפתח. אדה שלא התחתנה מעולם, אדה שמתגוררת בקומת קרקע בדירה עם גינה שאליה נופלים הכבסים של השכנים.
      "אנחנו עומדים להתחיל, בטוח שאתה לא רוצה לבוא?"
      "כן."
      "אתה צריך משהו?"
      "לא."
      היא מהנהנת, מנסה לחייך.
      "רגע, אדה," אני מעכב אותה.
      היא פונה שוב לעברי: "כן, פרופסור?"
      "אני מבקש ממך, אם זה יקרה, הוציאי את כולם החוצה, ולפני שתבואי לקרוא לי, נתקי מפיה את צינור ההנשמה, נתקי ממנה את המחטים, נתקי ממנה הכול, כסי את החלק ה... בקיצור, החזירו לי אותה בצורה מכובדת."

      אלפרדו כבר חצה את פרוזדור הביניים ונכנס לחדר הניתוח בידיים מורמות, עוזרו בא לקראתו ומשחיל את הכפפות על ידיו. את שוכבת מתחת למנורת חדר הניתוח. לי נותרה המשימה האכזרית מכול: להודיע לאמא שלך. היא נסעה ללונדון הבוקר, את הרי יודעת, היא היתה צריכה לראיין מישהו, את אחד השרים נדמה לי, היא היתה נורא נרגשת. המונית שבאה לקחת אותה יצאה מפתח הבית דקות ספורות לפנייך. שמעתי אתכן רבות הבוקר בחדר האמבטיה. בשבת חזרת הביתה קצת מאוחר, בחצות ורבע, חמש-עשרה דקות מעבר לשעה המוסכמת, וזה הכעיס אותה מאוד, בעניינים האלה היא לא סלחנית כלל, לא משלימה עם חריגות, הן נראות בעיניה התנכלות של ממש לשלוות הנפש שלה. היא אמא חביבה למרות הנוקשות הזאת, שאולי מגוננת עליה, אבל גם מעיקה עליה, האמיני לי. אני יודע שאת לא עושה דברים בלתי נאותים, שאת נפגשת עם החברים שלך מול שערו הנעול של בית הספר. אתם עומדים לכם שם בחושך, בקור, מלפפים את שרוולי הסוודר סביב כפות הידיים ומפטפטים מתחת לכתובות הקיר, מתחת לגרפיטי הענקי ההוא. תמיד נתתי לך מרחב מחיה, אני בוטח בך, בוטח גם במעידות שלך. אני יודע איך את מתנהגת בבית וברגעים הנדירים שבהם אנחנו שנינו לבד, אבל אין לי מושג איך את עם האחרים. אני יודע שיש לך לב זך, שאת תמיד מוכנה להקריב אותו על מזבח של איזו ידידות נעלה. יופי, זה ניצוץ שראוי למצות. אבל אמא שלך לא חושבת כך, היא חושבת שאת לא משקיעה מספיק בלימודים, שאת מבזבזת אנרגיה לריק ושלא תעמדי במשימות שמציב לך בית הספר.

      לפעמים את וחברייך חוצים ברגל את המתחם השכונתי ויורדים להתבצר בפאב ההוא בפינה, מאורת העשן הקטנה שבקומת המרתף. הגנבתי אליו פעם מבט, מבחוץ, מבעד לאחד החלונות הנמוכים הפונים אל המדרכה, ראיתי אתכם צוחקים, מתחבקים, מועכים את בדלי הסיגריות בתוך המאפרות. אני, גבר אלגנטי ובודד בן חמישים וחמש המשוטט לו בלילה ברחובות, ואתם שם למטה, מאחורי חלונות מסורגים שלידם מתעכבים לפעמים הכלבים לרחרח, כה צעירים, כה תוססים. מקסימים, אנג´לה, רציתי לומר לך את זה. אתם מקסימים. התבוננתי בכם, מבויש קמעה, באותה סקרנות שבה קשיש עוקב אחר ילד שמסיר את העטיפה מהמתנה שקיבל. כן, ראיתי איך אתם מסירים את העטיפה מהחיים שם למטה, בפאב ההוא הדחוס בעשן.

      כרגע דיברתי עם המזכירה שלי. היא הצליחה ליצור קשר עם נמל היתרו. הם יחכו לאלסה בשרוול המטוס וילוו אותה לטרקלין פרטי שבו יסבירו לה את מצב הדברים. כמה נורא לחשוב שהיא שם למעלה בשמים, יושבת נינוחה עם ערמת העיתונים על ברכיה, לא מודעת לכלום, משוכנעת ששלום לנו כאן למטה. הייתי רוצה שהטיסה שלה לא תיגמר לעולם, ילדה שלי, שתימשך עד אינסוף בשחקי העולם. היא אולי מתבוננת עכשיו באיזו עננה שדרכה מבצבצת קרן של שמש, פס זוהר החודר מבעד לשמשה הקטנה ומאיר את פניה. ואולי היא שקועה בקריאת מאמר של אחד מעמיתיה ומלווה אותו בתנועות מרומזות בזוויות פיה. אני מכיר היטב את שפת הגוף הבלתי רצונית שלה, כאילו לכל ריגוש יש השתקפות מיקרוסקופית בפניה. כמה פעמים היא ישבה כך לצדי במטוס. אני מכיר את הקמטים בצווארה, את הפימה הקטנה הנוצרת בשיפולי סנטרה כשהיא מרכינה את הראש בקריאה, אני מכיר את מעטה הלאות היורד על עיניה כשהיא מסירה את המשקפיים, עוצמת את העפעפיים ומשעינה את הראש לאחור על גב המושב. ייתכן שהדיילת מושיטה לה עכשיו את מגש ארוחת הבוקר, היא דוחה אותו ומבקשת באנגלית רהוטה: "just a black coffee," ומחכה בקוצר רוח שריחו של המזון המוכן יתרחק. רגליה של אמך תמיד על הקרקע, גם כשהיא בעננים. או שמא היא מפנה עתה את מצחה לעבר הצוהר העגול, מגיפה את הווילון הקשיח ונוטלת לעצמה חצי שעה של מנוחה. היא ודאי מהרהרת בהתרוצצויות הנכונות לה, גם הפעם היא תרצה להספיק להגיע למרכז העיר כדי לעשות קצת קניות. בנסיעה האחרונה היא הביאה לך את הפונצ´ו היפהפה ההוא, זוכרת? אבל ייתכן שהיא עוד כועסת עלייך... מה יתחולל בראשה כשדיילת הקרקע תיגש אליה? כיצד יכשלו ברכיה? באילו עיניים היא תסתכל על ההמולה הבינלאומית של העוברים ושבים המתרוצצים סביבה? באיזו אימה? הזיקנה תקפוץ עליה פתאום, אנג´לה, היא תזדקן בבת אחת. היא כל כך אוהבת אותך. היא אישה משוחררת, נאורה, אשת חברה שהשכילה בכול, אבל לא חוותה כאב, נדמה לה שחוותה, אבל היא איננה יודעת מהו. היא שם למעלה במרומים ועדיין איננה יודעת מה הוא הכאן למטה. זוהי תחושת פלצות המפלחת את בית החזה במקום שבו כבר אין חזה. יש רק חור שחור שבולע לתוכו הכול בבולמוס קדחתני, כמו מערבולת, שואב לתוכו מגירות, בגדים, תצלומים, תחבושות היגייניות, עפרונות, תקליטורים, ריחות, ימי הולדת, מ?ינ?יקות, מצופי ים, חיתולים. כל מה שבא. היא תעבור שם גרידה ה