סוף הדרך כל ארץ

אני ואיתי ירוזלם לא ממש הכרנו. נפגשנו כשלמד משחק בבית צבי, שתי שכבות מעלי, יחד עם עדי חברה שלי. הוא התהדר אז במחלפות שיער מרשימות ומעיל פרוותי שחצני, וכמו כל מי שחולף במוסד הזה, רצה להיות כוכב. לפני עשרה ימים בערך התקשרה אלי עדי וסיפרה לי שהוא מת מסרטן הלימפה.

אני לא ממש בקיא בעלילות חייו מאז עזב את בית הספר למשחק. ככל הידוע לי ניהל חיים פרועים למדי מסביב לגלובוס לפני גילוי מחלתו ואחריה, אבל את ייעודו כשחקן-כוכב טרם מימש. אמש, בריא למראה, יפה תואר וכריזמטי, גילם את דמותו האחרונה בריאליטי האתגרי "סוף הדרך 2", פריים טיים ערוץ 2. מונולוג אחרון וירד המסך. עכשיו איתי ירוזלם ז"ל הוא כוכב.

דווקא הידיעה על מותו האינטימי בקרב אוהביו, בסיני שאהב, צבטה את ליבי, כי היה בזה אקט של ניצחון. אולם לגבי החשיפה בטלוויזיה לעיני כל, במקרה זה, אינני בטוח של מי הניצחון. הנצחה והוקרה של אדם שהלך מאתנו מערבות כל כך הרבה רגשות, שקשה לעיתים לתת את הדעת מי הם הכוחות הפועלים באירוע טלוויזיוני שכזה. הגבולות בין ראוי ובלתי ראוי כל כך מטושטשים, שקשה לבקר ולנתח את האירוע בקור רוח, והאם ביקורת כזו היא בכלל ראויה. אציין גם שהתוכנית עצמה הייתה מכובדת. לולא הפרומואים הלא ראויים במהלך השבוע האחרון, שפמפמו את פרק ההוקרה למותו של איתי, שאלת הטעם הנפגם כלל לא הייתה עולה. ובכל זאת, ומכיוון שטעם שכזה עלה, אומר בכל הזהירות הראויה כמה מלים.

הפיתוי להופיע בטלוויזיה ולקבל הוקרה והכרה הוא כזה שלא ניתן לעמוד בו. מצד אחד, אין ספק שרשת עשתה לו מחווה מצמררת ונוגה. מנגד, קשה היה להתעלם מארומת הניצול הציני מצירוף המקרים של השתתפותו בסדרה ודבר מותו לאחרונה. אומנם, בשל סמיכות מותו ועליית הפרק בהשתתפותו לאוויר הייתה זו מחובתם להתעכב על כך ולכבד אותו ואת מוקיריו. יחד עם זאת, צריך לומר, שהאחריות המוסרית האולטימטיבית על רשת היא למזער את האפקטים הלא רצויים ממסחור מיותר ובלתי ראוי של מותו. גם אם לא התכוונו לכך וגם אם קיבלו את ברכת המשפחה האבלה, כמות הפרומואים לאורך כל השבוע, וגם הניסוח האובר-דרמטי שלהם ("זו היתה צריכה להיות תוכנית רגילה של סוף הדרך"), העבירו את התחושה שמישהו שם ברשת הבין שיש כאן דרמה, וכדאי לעשות בה שימוש.

הכל זו שאלה של מידה. קיים כאן למצער ניצול של רצון המשפחה והחברים בהנצחה וניצול החלום שלו להיות מוכר ומפורסם, לטובת יצירת מומנטום טלוויזיוני, שמה לעשות, ממיר את עצמו לרייטינג, עלויות זמן שידור לפרסומות וכסף.

אולי אני נשמע לכם קהה חושים ואטום, אבל זה נובע אך ורק מרגישות יתר. הכוונות היו טובות, המחווה הייתה בהחלט מעודנת ומכובדת ונכון שאי אפשר להתעלם לחלוטין ממשתתף שמת במהלך תוכנית ריאליטי. לטלוויזיה יש כוח ליצור מחוות עוצמתיות ואנושיות, אבל גם לזה יש מחיר במזומנים. אין זה ראוי שמותו של איתי ירוזלם יעלה ל"סוף הדרך 2" את הרייטינג או את עלויות דקת הפרסום. נכון שהוא בחר להופיע בתוכנית עם רייטינג, אבל התחושה, שנוצרה במידה רבה בגלל הפרומואים הצפופים, היא לא ששיווקו אותו ואת כשרונותיו, אלא את מותו. אינני משוכנע שלכך הוא התכוון. רשת בחרה להבליט את צידה האפל של הטלוויזיה, המקום בו הכל כולל הכל הוא חומר רייטינג. במיוחד כשמדובר בבחור שטרף את החיים, נפטר במקום שהם הכי נחווים ובחר במוצהר שלא ירחמו עליו.