וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מעניין כמו דמעות לפחדים

דורון חלוץ

27.6.2005 / 10:22

הטירז קופצים לפגישת מחזור הבריט-פופ ודורון חלוץ מוצא עוד להקה מעבר לשיא. וגם הטורין ברייקס החדש סתם משעמם

בחודש האחרון המצעד הבריטי נראה הכי כמו סוודר אדידס ותספורת פוני. איכשהו יצא שאואזיס, דיימון אלברן והגורילות שלו והטירז, הגלגול החדש של סוויד, הוציאו את אלבומיהם החדשים במקביל. אפילו לפאלפ, הקודקוד הרביעי בריבוע הקדוש הזה, שכבר החזירה את נשמתה לבורא לפני כמה שנים, יצא בדיוק השבוע די.וי.די חדש עם שתי הופעות ישנות.

מדובר בצירוף מקרים ניסי או, אולי, במהלך מחושב ומתוזמן היטב מצד חברות התקליטים לרכוב על נחיל הקונים שמסתערים בימים אלה על חנויות התקליטים בעקבות החדש של קולדפליי, שאולי על הדרך ידחפו לשקית עוד איזה אלבום רוק-גיטרות אנגלי. בכל מקרה, בסיבוב הנוכחי כל הלהקות הנ"ל נמצאות הרחק מכושר שיא, הרחק מסתיו 1994.

עם אואזיס והגורילז השתעשענו לא מזמן, כך שהיום נשים מתחת לפנס את האלבום החדש של הטירז. כזכור, אחרי שברט אנדרסון הסולן וברנרד באטלר הגיטריסט הנפיקו לסוויד אלבום בכורה מבריק ורבו ברעש גדול מול כל עיתונאי עם פנקס שלוף, פרש באטלר מסוויד בדיוק לפני שיצא "דוג מן סטאר", האלבום השני והמבריק לא פחות של הלהקה. בהתחלה היה די ברור מי הרוויח ומי הפסיד מהמהלך, כי גם האלבום השלישי של סוויד היה מדליק ואילו אלבומי הסולו של באטלר היו מעאפנים למדי, (חוץ מהיציאה של "Yes" עם מקאלמונט). רק שעם הזמן חלה נסיגה הדרגתית גם בביצועים של סוויד, ובסוף אנדרסון עשה לעצמו טובה והכריז לפני כשנתיים על קיצה של הלהקה. זמן קצר אחר כך החלו עיתוני המוזיקה בבריטניה לדווח שאנדרסון ובאטלר חזרו לדבר ביניהם, לראשונה מזה עשור, ואף נצפו שותים בירה ביחד (!). בהמשך הם גם נכנסו בצוותא לאולפן, והתוצאה – הריהי מונחת לפנינו.

בשורה התחתונה, האלבום הזה מעורר רגשות מעורבים. החדשות הטובות הן שביחס לאלבומי הסולו של באטלר ולאלבום האחרון של סוויד מדובר בשיפור ניכר. החדשות הרעות הן שזו לא חוכמה גדולה. ליד האלבומים הראשונים של סוויד, "Here Come the Tears" נשמע הכי פלסיבו (הגלולה, לא הלהקה). זה נראה מבחוץ כמו הדבר האמיתי, אבל נטול אפקט ממשי.

הסאונד של "Here Come The Tears" סווידי לגמרי. את הקול של אנדרסון קשה לפספס וגם הטקסטים ממשיכים להתעסק בעולם התוכן של מתבגרים שקראו יותר מדי "דה פייס" (מסקרה נוזלת, סיגריות, פריקים וכו'). הבעיה היא שבמקום לשכתב שירים של דיוויד בואי עם טוויסט חדש כבימי קדם, אנדרסון-את-באטלר פנו לשכתב שירים מוקדמים של עצמם. אולי הם נורא נהנים לאונן, אולי הם סתם בחרו ללכת בדרך הקלה של שיכפול נוסחאות העבר - בכל מקרה, זו הגרסה היאפית והרגועה של סוויד הפרועה של פעם, וזה הרבה פחות כיף. מה שכן, לסוויד היו כמה שירים כל כך מהממים, שגם הגרסאות החיוורות שלהם עדיין עושות נעים. נגיד, "Refugees", "Lovers" או "Apollo 13".

כמו באפולו 13, גם באלבום הבכורה של דה טירז התרחשה תקלה מצערת. חסר באלבום חמצן, לפרקים הוא מתקשה לסחוב, וקשה לומר שהמשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אבל בשם הגילוי הנאות, כמה ששיחקתי אותה אדיש אליו בהאזנות הראשונות, אחרי מספר ימים תפסתי את עצמי שר חלקים מתוכו במקלחת. הסבון בכה מאוד.

בקיצור, ג'קאס

טורין ברייקס היא אחת הלהקות שהיה נדמה לרגע (בעיקר להן, פחות לי) שהולכות למלא את החלל שנפער בשוק המוזיקה האנגלי עם דעיכת הבריט-פופ, בשלהי העשור הקודם ותחילת הנוכחי. מקץ שני אלבומים כבר גיבש לעצמו הצמד צליל שקל מאוד לזהות: הקול העקום והמטושטש מגדרית של סולן הצמד, אולי נייטס, הוא הכי מיוחד, ברמות שלא ברור אם אתה מת עליו או שונא אותו בטירוף (בדרך כלל גם וגם). עוטפות אותו בעיקר גיטרות אקוסטיות וקצת תופים, בסגנון קתדרלת הפולק-פופ העדין והשקט ע"ש סיימון וגרפונקל. כמה חבל שאחרי אלבום בכורה חביב ואלבום שני בינוני פלוס, האלבום השלישי של הברייקס, "JackInABox" (במילה אחת), שיצא החודש, הוא סתם אלבום משעמם.

"ג'אקאינאבוקס" הוא אלבום נעים והכל, אבל רחוק מלהצדיק רכישה. למעט "Fishing For A Dream", הסינגל המוביל מתוכו, אין פה אף שיר ממש מוצלח. לא פלא שהברייקס נתקעו בליגה ב' של הרוק האנגלי, בזמן שהחברים מקולדפליי, בני אותו מחזור, הלכו והשתלטו על העולם. יש דרג ויש זרג. זה הזרג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully