וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

XXX

רינת ברקוביץ'

28.6.2005 / 9:43

הסרטים הכחולים של תומכי ההתנתקות מחליאים את רינת ברקוביץ', שמבקשת מהרוב להפגין אדיבות של מנצחים

מתנגדי הכיבוש מעולם לא הצליחו להרים מחאה כל כך המונית וגורפת כפי שהצליחו מתנגדי ההנתקות באמצעות חתיכות הבד הכתומות שלהם. כל כך הצליחו, עד שאפילו השמאל האדיש, זה שלא מסוגל להתנתק מהבית לשעה קלה כדי להשתתף בעצרת שלום בכיכר רבין, יצא מגדרו והחל להשיב אש. כלומר, צבע. בשבוע שעבר חולקו סרטים כחולים בכיכר דיזנגוף, השבוע הם סופחו למנויי עיתון "הארץ", וכעת גם הצבע הכחול מתבדר בגאון מעל גגות כלי הרכב.

הרעיון הזה, לחקות את המתנחלים ולתפוס טרמפ על פיסות הבד שלהם, הוא מבריק בסך הכל. מעתה, במקום להשכים קום בחמש לפנות בוקר כדי להגן על מסיק הזיתים, או להפסיד יום עבודה כדי לפקח על המחסומים, יכול כל שוחר שלום להביע את עמדתו באגביות שווה לכל נפש. אלא שלא מדובר במימוש חופש הביטוי בדיון דמוקרטי, והאקטיביזם הכחלחל הזה הרבה פחות תמים ממה שהוא נראה. משום שהכחול הזה לא הופיע כשעלה רעיון ההנתקות, גם לא כשהוחלט לבצע אותה, לא. הכחול הזה הופיע ברגע הכי לא רלוונטי - שניה לפני שחותמים על הצ'קים של הפיצויים, והרבה אחרי שהוויכוח כבר הוכרע: ההנתקות נוע תנוע. כך שהמאבק על גוון האנטנות אינו מתנהל בין שווים, ונראה לא פעם כמו נסיון לבצע חיסול חשבונות.

הכתום הפך לצבע של תבוסה, תבוסתם של המפונים שהפסידו את הבית הממשי שלהם בקרב על ביתו של העם. המיעוט הזה עומד לשלם את מחירה המיידי של ההנתקות שנכפתה עליו – התנתקות מהבית, מהשכונה, מהחברים, מהעבודה - ולא בטוח שאפשר לאמוד את זה בכסף. כך שהנפנוף המתגרה והמחאתי בסרט הכתום איננו מפגן של כוח אלא דווקא של חולשה, משום שזה בעצם כל מה שהם יכולים לעשות.

לצבע הכחול יש משמעות אחרת, נקמנית. שכן תומכי ההנתקות נקראו אל הסרט רק לאחר שגילוייה השקטים והלגיטימיים של המחאה יצאו מהטלוויזיה, כבשו את מרכזי הערים, ועשו להם שחור בעיניים. כך שהסרט הכחול נועד "להחזיר להם", כלומר "לשחרר" את הערים מתפוזינה, ולהתריס בפני המפונים: "ניצחנו! אנחנו הרוב! הכיבוש מש-חית!!!" (או אולי "משחית!!!1"). זהו מפגן של כוח, וזה בכלל לא מפתיע שכמה מאותם אלו שבדרך כלל "מזדהים עם מיעוטים", ששים להתלהם ולבטא דווקא רגשות של שמחה לאידם של הכתומאים המושפלים. אם יש כאן מחאה, הרי שהיא נגד השין-גימלים של הכיבוש, ולא נגד הכיבוש.

אין דבר ציני יותר מלהשתייך למחנה המנצח ולהמשיך לנפנף בסרטים כמו קרבן מקופח, וזה מה שהופך את הצבע הכחול למנוול כל כך. צריך להיות אטום במיוחד, לפחות כמו מתנחל שמתעמר בכפר שלם של איכרים פלסטינים שמנסים לקצור את שדות החיטה שלהם, בשביל להתחיל לשחק אותה פעיל פוליטי לאחר שהפכת לרוב. הלא עמדותיו של השמאל נשמעות ברגע זה היטב – בשלמוני הפיצויים הנדיבים, במאבק המתרגש על עתיד חולות ניצנים, ואפילו בהשתלטות הכתומה על המרחב. הבחירה של מחנה השלום ליחצן את עצמו דווקא עכשיו, כמוה כהתעללות בגוויה, ריקוד על הדם.

הרי לא יכול להיות שכל מטרתה של התפרצות הפיגמנטים הספונטנית הזאת היא להבהיר אחת ולתמיד למי באמת יש כאן רוב, מעין משאל-עם שלאחר מעשה. לא יכול להיות שהשאלה הפתוחה שהותיר משאל העם ההוא, זה שבוטל, עדיין ממשיכה להטריד כמו כאב שיניים לילי. לא יכול להיות שיש למישהו ספק בנוגע לעליונות המספרית שלנו, זה פשוט לא יכול להיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully