מה פרנץ פרדיננד קונים באמזון

"האם אתם מרגישים שרימו אתכם?"
כך מתחיל "Rip It Up and Start Again", ספרו של סיימון ריינולדס, עיתונאי מוזיקה שגדל במלודי מייקר של שנות השמונים, ובשנות התשעים הפך לאחד המתעדים הגדולים של דור האקסטזי. זה המשפט המפורסם שמלמל ג'וני רוטן, שניה לפני שפרק את הסקס פיסטולס, נכנס לזירה מול מלקולם מקלארן, שינה את שמו חזרה לג'וני ליידון, וייסד את PIL (תדמית ציבורית בע"מ) ואת הפוסט-Pאנק.

על פי ההיסטוריה הרשמית של הרוק, הפוסט פאנק היה שיהוק לא רלוונטי שבא אחרי פרץ האנרגיה של הפאנק. ריינולדס מבקש להפוך את המשוואה. הפאנק היה חשוב וחיוני, אבל כבר ב-77' הוא הגיע לדרך ללא מוצא, נשרף מהר וכילה את עצמו. הטיעון המרכזי של ריינולדס הוא כי בין 78' ל-84' נהנתה המוזיקה מתור זהב שלא נפל מהשנים 63'-67' שזכו לכינוי "הסיקסטיז".

פרק המבוא לספר הוא החלק הכי מרתק שלו. ריינולדס מראה כיצד דווקא הפאנק היה חריגה אבנורמלית בשנות השבעים, כאשר ניסה להכחיד כל מה שהריח מאמנות ברוק, בעוד הפוסט-פאנק התחבר מחדש למסורת של בתי ספר לאמנות והחזיר את האינטלקט אל הרוק אחרי מכת ההשטחה של הפאנק. רבים מהפאנקיסטים המוקדמים חשבו שהפאנק היה חלון הזדמנויות לצמיחתו של משהו חדש, והתאכזבו כשהפאנק הפך עד קיץ 77' לשבלונה מוזיקלית צרה, נוסטלגית וטהרנית. הם הרחיקו את עצמם מהפאנק, אבל בכל זאת רצו להמשיך את המהפכה המוזיקלית שהתנועה לא הצליחה לקיים. הפוסט, כמו הפאנק, האמין שהרוק, במתכונתו הנוכחית, מת, וחלק עמו את הלהט, את אסתטיקת "עשה זאת בעצמך" ואת המודעות הפוליטית, אבל הבין שלא מספיק רק להרוס את כל מה שהיה קודם. צריך גם לבנות משהו חדש. וקבוצות-קבוצות של אנשים ניסו לעשות זאת, כל אחת בדרכה.

אחרי המבוא, עיקר הספר הוא עבודה סיזיפית של ריינולדס, שמתרכז בכל פרק במיני-סצינה מוזיקלית אחרת, ומתקדם לאט לאט על הסרגל הכרונולוגי. הוא מביא את הסיפורים של הווארד דיבוטו (מגאזין), פר-אובו ודיבו, ה-No Wave הניו יורקי, גנג אוף פור, טוקינג הדס ו-Wire, קברט וולטייר והיומן ליג, ה-Fall וג'וי דיוויז'ן, סקריטי פוליטי, תרובינג גריסל ורבים אחרים. כל הלהקות הללו (הפוסט פאנק היה כר פורה לקולקטיבים רעיוניים, לא לטרובדורים וגאונים מתבודדים) חיפשו מהות אנטי רוק-אנ'-רולית חדשה. הם ניסו לקעקע את הדומיננטיות של הגיטרה החשמלית – אם באמצעות צורת הנגינה עליה (בלי סולואים, בלי תפקידי נגינה סטנדרטיים), הצליל שמופק ממנה (רזה, בהיר ושביר, ריאליסטי עד כאב – לא שמן ונפוח כפי שהכתיבו גיבורי הגיטרה מאז הנדריקס, או לחילופין שרשרת של אפקטים שטשטשה לחלוטין את התכונות ה"גיטריות" המוכרות) או על ידי ויתור מוחלט עליה ושימוש בכלי נגינה אחרים – סינתיסייזרים, למשל. הם ניסו להמציא מחדש את ההופעה החיה ואת ההיררכיה בין הקהל ללהקה – אין הדרנים, ההופעות קוצרו, לפעמים לא נערכו כלל חזרות, אלמנטים של פרפורמנס ארט התווספו (היומן ליג אפילו תכננו סיבוב הופעות בו הכל מתוכנת מראש, וחברי הלהקה יוכלו להסתובב בקהל במהלך ההופעה). הם ניסו לשנות את הדרך שבה להקות נראות ומתלבשות, וניסו לפרק את המיתוס והמסתורין סביב ה"רוק-אנ'-רול" (עטיפות של סינגלים כללו פירוט של כל עלויות ההפקה, ההדפסה וההפצה שלהם). הם ניסו לנטרל את האמריקאיות הכל-לבנה של הרוק-אנ'-רול על ידי כך שחיפשו השראה באינספור סגנונות מוזיקליים אחרים, שחורים (דאב, Fאנק, דיסקו, מקצבים אפריקאים) או אירופאים. הם חיפשו נושאים חדשים לשיר עליהם (אוכל ובניינים במקרה של טוקינג הדס), ודרכים חדשות לכתוב מילים – הכל כדי להמנע מקלישאות הסקס-סמים-ויחסים של הרוק-אנ'-רול.

עד 81' הגל הקריאיטיבי הגדול הראשון של הפוסט פאנק נגמר, אבל האנרגיה תועלה למקומות חדשים. זה התחיל עם הסקא של טו-טון (מאדנס, הספיישלז) והגיע עד לפופ הבומבסטי של ABC – בוגרי הפוסט-פאנק חיפשו השפעה, פרסום וספוט בטופ אוף דה פופס. פופ חדש כבש את המצעדים – פופ מודע לעצמו, פופ עם הערות שוליים שנמתחו מתיאוריות ניאו-מרקסיסטיות (סקריטי פוליטי בגלגול החדש) ועד חתרנות מגדרית (ברונסקי ביט, קאלצ'ר קלאב ופרנקי גואוס טו הוליווד). אפילו ארה"ב שנשארה אדישה ברובה להתרחשויות הפוסט-פאנק, נכבשה כליל – הפלישה הבריטית השניה, הם קראו לזה – בוי ג'ורג' ואנני לנוקס, כנציגים של הפופ החדש, חגגו על שער הניוזוויק הישג למוזיקה הבריטית שלא חזר עד היום (כי אז בא ברוס ספרינגסטין והשיב את הסדר הישן עם הרוק ה"אותנטי", הזכרי-סטרייטי והאמריקאי שלו).

"ריפ איט אפ" מסתיים בתרמית הרוק-אנ'-רול הגדולה. פרנקי גואוס טו הוליווד, קמפיין יחסי ציבור גאוני של פול מורלי (שלושה סינגלים ראשונים שתוקפים חזיתית סקס, מלחמה ודת) שנשען על הפקה מוזיקלית חסרת תקדים של טרוור הורן, עם מעורבות מינימלית של חברי הלהקה. ההישג הגדול האחרון של הפאנק, או הסימן הראשון לפופ התפור של להקות הבנים ששלטו במצעדים אחר כך? כנראה קצת מזה וקצת מזה.

אל ספרו גורף ריינולדס עוד תופעות, שמות וסגנונות שהפכו את התקופה המדוברת לכה מרתקת וחשובה – מוזיקה גותית, מוזיקה תעשייתית, מיוטנט דיסקו, סינתפופ, Pאנק-Fאנק, פרוגרסיב-Pאנק אמריקאי – קשה להתייחס כאן לכולם, בכל זאת מדובר ב550 עמודים עמוסים. מי שמתעניין בשורשים של כל אותם צלילים שונים שחוסים תחת הגדרת ה"אייטיז", וזוכים בשנים האחרונות לקאמבק אופנתי, ימצא אותם כאן.

הבעיה הגדולה של "ריפ איט אפ" היא גם היתרון שלו. הגודש העצום של פרטים ואינפורמציה אמנם מעשיר ומקיף, אבל הופך את הקריאה למייגעת. כל זה משתנה כשמגיעים לפרק שעוסק במיני-סצינה שקרובה ללב – פתאום האובסס עושה הגיון, והמריבות הקטנוניות בין חברי הלהקה, למשל, כמו במקרה של טוקינג הדס, מסבירות כל מיני דברים שתמיד רצית לדעת על הלהקה (ובאמת לא העזת לשאול). ריינולדס לא משתחרר מעמדת המבקר, ותמיד אפשר לקרוא בין השורות (או בצורה קצת פחות סמויה) אם הוא אוהב או מתעב את הלהקות עליהן הוא כותב, מה שגם עשוי ליצור הפרעה לא נעימה ברצף הקריאה.

מה שריינולדס עושה הכי טוב, חוץ מלספק לנו ספר עיון מקיף והכרחי לאחת התקופות המרתקות והמוזנחות בהיסטוריה הלא-ארוכה של המוזיקה הפופולרית, זה לעורר שאלות מעניינות על מושאי כתיבתו. השאלה הכי גדולה שמזדקרת מתוך הספר הזה, היא מדוע תור הזהב של הפוסט פאנק לא זכה להכרה עד היום, ולמה רוב הלהקות שפעלו אז, ועשו דברים גדולים וחשובים, הפכו לפסיקים קטנים בהיסטוריה, או במקרה הטוב ללהקות פולחן למיטיבי לכת. אחת התשובות יכולה להיות האופי החתרני של ההרכבים, שביכרו "לא לשחק את המשחק" גם כשההזדמנות דפקה על הדלת עם מזוודת מזומנים – החלק הראשון של הספר מלא בלהקות שהיו על סף פריצה, אבל כשהגיע הטלפון מטופ אוף דה פופס, ההזדמנות לעשות היסטוריה התפספסה בגלל אידיאליזם ועקשנות. תשובה אחרת יכולה להיות שההיסטוריה של הרוק כפי שהכרנו אותה עד היום, העדיפה להתעלם, במודע או שלא במודע, מגדודי הלהקות שניסו ליצור יקום מוזיקלי חדש, אנטי רוק-אנ'-רולי במהותו. בכל מקרה, הדיון הזה, לא היה מתקיים ללא יציאתו של "ריפ איט אפ".

סיימון רינולדס, "Rip It Up and Start Again" (פאבר&פאבר)