על אף שכמעט ולא שמענו ממנו בשנים האחרונות, בילי קורגן היה ונשאר אחד מן הפיגורות המעצבות והחשובות של הרוק מאז שנות ה-90. ממש כמו נער מתבגר שמתקשה למצוא את עצמו, קורגן עבר הרבה גלגולים ותהפוכות: לפני הסמשינג פמפקינז הוא עסק במטאל, בתקופת הסמשינג ראינו אותו משנה צורה מאישיות דור X טיפוסית עם לוק-גראנג'י-חולצת-פלאנל-מלוכלכת היישר לדמות של מגלומן-קירח-חובב-איפור ואפסים (תפרשו את זה איך שאתם רוצים). הנער המתבגר והלא כל כך צעיר, החליט למרוד בנורמות של הרוק האמריקאי חובב הג'יפה והמיר עצמו לנרקיסיסט חובב גלאם, כמעט כמו דיוויד בואי. האהבה העצמית הזו, אמיתית או לא, נשארה איתו עד היום. מספיק לראות את החוברת שמצורפת לאלבום בכדי להבין שמישהו כאן אוהב שרואים אותו, וזה בכלל לא משנה אם השיניים עקומות או הגוף שחיפי.
אחרי שהסמשינג התפרקו, היה זה מתבקש שקורגן יפצח בקריירת סולו, אך כנראה שלהיות לבד בעולם הגדול עוד קצת הפחיד אותו, אז הוא הקים את Zwan, להקת פופ-רוק שהוציאה אלבום בודד ב-2003 והתפרקה זמן קצר לאחר מכן, לפני שמישהו בכלל שם לב. עכשיו, 6 דקות אחרי שיצא לו אלבום סולו, כבר נשמעו פרסומים שקורגן מתגעגע לעבודה עם הלהקה המיתולוגית, וכי יש מחשבות להחיות אותה מחדש.
אולי הגעגועים של קורגן אכן הופיעו בעת יצירת אלבומו החדש, "The Future Embrace", ואולי הם סתם תעלול יחצני, אך כמו שלא ניתן למצוא פה את הגיטרות הקלילות של Zwan, גם את השירה הצעקנית והדיסטורשנים של הסמשינג קשה לאתר כאן. הזכר היחידי מלהקת האם הם הצלילים המסונתזים של שנות השמונים, שהופיע לפרקים ב-"Adore". נראה שמספר ההופעות בהן שימש כנגן גיטרה של ניו-אורדר ב-2001 השפיעו עליו עמוקות, הרי המעבר לאלקטרוניקה לא יכול היה להגיע בשלב פחות מתאים פתאום כולם נוטשים את המחשב ורצים לגיטרה האקוסטית כאילו היו בקומזיץ שכונתי. סביר שקורגן, על אף הביקורות הרבות שהושמעו עליו בתקופת "Adore" המצוין לעיל, עושה את מה שהוא אוהב, ואופנתי או לא, זה נשמע מעולה.
יש לנו כאן אלבום אלקטרו-רוק, שמורכב מסינתיסייזרים, גיטרות שוגייזיות ומכונות תופים. הפעם היחידה בה ניתן לשמוע תופים חיים היא ב-"Dia", בו מתארח ג'ימי צ'מברליין, לשעבר המתופף המתאשפז של הסמשינג. אוף, הם נשמעים טוב ביחד, וגם ההמשך פוגע: הסינגל הראשון, "Walking Shade", כמו גם "A100", הם שירים פופיים וכיפיים. החידוש ל-"To Love Somebody" של הבי.ג'יז מרגש גם בזכות ההשתתפות של רוברט סמית' מהקיור וגם תודות לעיבוד הסוחף (זוכרים שפעם רוקרים שרפו תקליטי דיסקו?). השיר הטוב באלבום, "Now (And Then)", קיבל קצב איטי שתופס אתכם מהשניה הראשונה. בהתחלה שמעתי רק אותו איזה אלף פעם.
הקטע הפותח, "All Things Change", מצהיר על מיקומו הנוכחי של קורגן, שבגיל 38, כבר לא אותו הבחור שהיה פעם, אך נראה שתהליך התבגרותו עוד לא הושלם, ולכן סביר שהוא גם לא אותו הבחור שיהיה בעתיד. הבעיה היחידה באותו שיר פתיחה היא השורה הנדושה "אנחנו יכולים לשנות את העולם", שחוזרת בסופו לא פחות מעשר פעמים, ונותנת לי גושפנקא להשתמש במשפט נדוש לא פחות: האלבום הזה באמת טוב, אבל הוא לא הולך לשנות את העולם. העיקר שקורגן בעצמו משתנה כל הזמן.
בילי קורגן, "The Future Embrace" (הד ארצי, Warner)
עוד בוואלה!
פי-ג'יי טיפס
אמה לואיז הבריטית חושפת בפנינו את המניה-דיפרסיה הכבדה שלה דרך האלטר-אגו שאימצה עוד בילדותה: דמות העונה לשם "סקאוט" ולקוחה מתוך העיבוד הקולנועי לספרו של הרפר לי, "מות הזמיר". סקאוט, במהותה, היא מישהי אחרת בכל רגע נתון. חיצונית, זה מתבטא בשלל הפיאות השונות שהיא מחליפה בלי סוף. מוזיקלית, קיבלנו אותה כועסת, מתביישת, מדקלמת, צווחת, מתלהבת, מתופפת, מגטרת, נושמת, מתחנפת, עוצרת, שרה, צוחקת, מתבכיינת, זועמת, שונאת, אוהבת, ובעיקר, מרגשת בצורה בלתי צפויה.
כל מבקר ששומע את סקאוט, מתייחס אליה מיד כאל סוג של מוטציה המורכבת משתי זמרות מוכשרות: גברת חן מרשל, הלא היא קאט פאוור, והבחורה הטיפה יותר מוכרת, פי-ג'יי הארווי. ואכן, אין לי שום כוונות לסתור את ההשוואה המתבקשת הזו, שמבהירה את שתי הקצוות של סקאוט, שבחלקים מן השיר לוחשת כשתחתיה גיטרה אקוסטית מלטפת, כאילו תעשה הכל בכדי לא להעיר את התינוק של השכנים, וברגעים אחרים, מוציאה את העצבים שלה על כל שאר הילדים בשכונה, כשהיא צועקת בלי הכרה, על רקע תופים דופקים וגיטרה חשמלית.
האופי הקיצוני של סקאוט מגיע לשיאו באלבום האולפן השלישי שלה (והראשון בלייבל Too Pure ממנו הגיחה גם פי-ג'יי), ומחוץ לבית החם שקיבלה ב-Secretly Canadian. הטקסטים בו נוגים ומשובחים, הכאב מורגש ומוחשי, וההפקה של סטיב אלביני, שלעיתים נדמה כאילו הוא מפיק בערך שליש מהאלבומים שקיימים, נותנת לאלבום את החספוס המלוטש, ואת התחושה השגויה שסקאוט לפעמים סתם משחקת עם מערכת התופים באקראיות. אקראיות מחושבת לגמרי.
עד היום, בכל הוצאה של סקאוט היה שיר אחד בלתי נשכח. בלדה מרגשת שלא עוזבת את הראש ואת הלב. באלבום הבכורה זה היה "Wet Road", אחד השירים הכי מרגשים שנכתבו אי פעם. באי-פי "I Conjure Series" קיבלנו את "Rimsky To The Rescue" המופתי. ובאלבום "I Am", קיבלנו סכין חדה לתוך המעיים אחרי האזנה חפוזה ל-"Fire Flies". עצוב, וגם קצת קשה לי להודות, שבחדש, על אף 15 השירים הטובים שיש בו, אין שיר אחד נצחי כזה.
ב-"Valvoline" צווחת סקאוט שוב ושוב בהיסטריה "אני הנהגת!" (ואני עדיין מנסה להבין מה כל כך כיף בלנהוג). ב-"This City" היא התיישבה ליד הפסנתר, בכדי להראות לנו שלמרות שהפסיקה ללמוד לנגן עליו בגיל 9, היא עדיין יודעת להשתמש בו. ב-"Safety Pants" היא מציפה אהוב קודם ברגשות אשם, וב-"Pom Poms", ללא ספק הקטע הכי טוב באלבום, מודה סקאוט בצורך האמיתי שלה. צורך שכנראה כולנו זקוקים לו, בין אם אנו במניה, בדיפרסיה, או באמצע: הצורך בהכרה. או במילים שלה עצמה: "מישהו מכיר בחורה חמודה עם פומ-פומים? כי כל אחד צריך מישהו שיאיית את שמו".
סקאוט ניבלט, "Kidnapped By Neptune" (בי.אן.אי, Too Pure)