וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תעמיס לי מיסי

רונן ארבל ונדב רביד

30.6.2005 / 9:26

"Lose Control” של מיסי אליוט: קטע היפ הופ שרלטני או מופת של פופ חתרני? רונן ארבל ונדב רביד ראש בראש

מה שמיסי עוד לא למדה, אטקינס כבר הספיק לשכוח

החודש יצא מחדש "Entroducing", אלבום הבכורה הפנומנלי של די.ג'יי שאדו, שראה אור לראשונה ב-96'. זה קצת עצוב לומר, אבל סביר להניח שמדובר באלבום ההיפ-הופ הכי טוב שתשמעו השנה. נכון שזה לא בדיוק חוכמה - "Endtroducing" הוא יצירת מופת חד-פעמית שמעמידה בספק את כל שכניה למדף (הוא גם זכה בתואר האלבום הטוב ביותר בהיסטוריה על ידי מגזין האלקטרוניקה המנוח ג'וקי סלאט) - אבל אם שאדו הצליח לסמן איזושהי מגמה של נסיקה רעיונית והתפתחות בהיפ הופ, הרי שתשע השנים שחלפו מאז סימנו דריכה עקבית במקום, כולל של שאדו עצמו, ששיאם, לטעמי, מגיע בימים אלו. מצד אחד זוהר בבוהק צפוני "Endtroducing", ומעיב על אחיו לז'אנר; מצד שני, וכאן נראה לי שתופתעו, ניצבת מיסי אליוט שעוטה על עצמה את הכסות הפוטוריסטית האופיינית לה, אלא שהפעם למרבה הצער, מדובר באקט שרלטני להחריד.

למרות ש"Lose Control" הסינגל החדש שלה, שכבר קורע את הרדיו וטוחן את MTV, הוא קטע מצוין, הוא עלול לקומם פלגים גדולים באוכלוסיה שקצת בקיאים בהיסטוריה של הדאנס. על פניו, הסינגל מיסי תותחי מתמיד - הצלילים אלקטרוניים, עתידניים ומהירים, והפלואו מרשים הן בטקסט המתחכם, המשעשע והמרקיד והן ברכיבה שלו על הביט. הבעיה היא שאת אותם צלילים חדשניים לקחה מיסי מקטע בשם "Clear" של הרכב האלקטרו הנושן סייבוטרון - ההרכב הראשון של יקיר דטרויט חואן אטקינס (ביחד עם ריק דייויס) - שיצא בשנת 1983. "Clear" הוא אחד הרגעים המכוננים בטכנו ואחד מאלו שהפכו את אטקינס לסנדק הרשמי של הסגנון (ביחד עם דרק מיי וקווין סונדרסון). הוא לקח את שפת האלקטרו שהמציא ארתור בייקר ושיגר אותה למאה ה-21 (אז זה היה נראה מה-זה עתידני), וסביר להניח שהקאנוניות שלו לא יכלה להישאר אדישה למסמפלים למיניהם עוד זמן רב. העובדה שמיסי בחרה לסמפל אותו במלואו, כלומר לא לקחת פראזה מסוימת מתוכו אלא להשאיר אותו כמו שהוא בדיוק (ולראיה הגרסה האינסטרומנטאלית של "Lose Control" שהיא בדיוק "Clear"), יכולה לגרור דיון בשני מישורים. המישור האינטלקטואלי הוא זה שבו מיסי מרפררת אל מקורות הטכנו ומצביעה עליהם כהשפעה מרכזית ביצירה שלה, הן באתיקה והן באסתטיקה (ואין לי ספק שכך הוא הדבר). בצעד מפרגן היא גורמת לילדים של היום לחקור מה הוא אותו פלייבק מגניב ושולחת אותם לגלות את הטכנו, שאיכשהו נשכח באילן היוחסין השחור. עד כאן הכל מקסים, בייחוד שמסתכלים על האקט מנקודת מבט של אחד היוצרים המשפיעים, המקוריים והחשובים בהיפ-הופ המסחרי בעשור האחרון. הדיון השני שיוצר הסימפול הוא דיון עקרוני יותר במצבו של ההיפ-הופ. "Lose Control" נשמע מתקדם ועתידני ביחס לשאר מוצרי ההיפ-הופ, אבל הוא בסך הכל נמצא במקום שבו הטכנו וההאוס היו לפני 23 שנה.

העובדה שגם את מטרותיה של מיסי, שחותרת לאותה עתידנות במלוא המרץ מאז האלבום הראשון שלה, הוא הצליח לשרת טוב יותר כמעט מכל יצירה שלה, לא מחמיאה בעיקר לה. עם כל הכבוד לגברת אליוט, היא נמצאת היום במקום שבו חואן אטקינס היה עוד לפני שהיא ידעה לאיית טכנו (אתנחתא הומוריסטית - מיסי היא דיסלקטית שגם היום לא יודעת לאיית טכנו). 23 שנה מפרידות בין שני הריליסים. 23 שנה שבהן הטכנו וההאוס הספיקו להתקדם למקומות שההיפ-הופ יכול רק לדמיין. קחו את מפיקי האלקטרוניקה הבולטים של התקופה - ריקארדו וילאלובוס, מתיו ג'ונסון, ברוקס, ג'יי הייז או הרברט ותנסו למצוא להם מקבילה היפ-הופית (מי שיגיד אנטיקון יקבל מכות). רמות ההפקה שאליהם הגיעו אותם יוצרים (כולל אטקינס כמובן שתחת השם מודל 500 ממשיך לתקתק יצירות מופת שאף אחד לא מקשיב להן ואולי יסומפלו בעוד 20 שנה, נניח, על ידי הילד של אמינם), נמצאות בספירות שהבולטים שבמפיקי ההיפ הופ - דרה, הנפטונז, קניה ווסט וכמובן טימבלנד ומיסי יכולים רק לחלום עליהם מבחינת השליטה באולפן והשימוש הטכנולוגי החכם. זה לא מקרי בעיני שקטע ההיפ-הופ הבולט של השנה - "Galvanize" של הכמיקל בראדרז - יצא בכלל תחת ידיהם של שני מפיקי אלקטרוניקה בריטים. הם פשוט הצליחו לתעל יכולות שעדיין לא קיימות בהיפ-הופ, כדי להוכיח את נפיחותו של הז'אנר ומקומו האמיתי בשרשרת החיול האלקטרונית. אם נחזור לרגע לשאדו, ניזכר שב"Endtroducing" ישנו מעברון שנקרא "Why Hip Hop Sucks in 96". תשע שנים אחרי, ולא נראה שמשהו השתנה באמת - שאדו הוא עדיין המלך ו"Endtroducing" הוא הכתר; חואן אטקינס צריך לאכול ארוחות ערב עם חיים פנחס ומיסי אליוט תגרוף על חשבונו מיליונים. איך נראית הנשמה שלכם?

רונן ארבל

הרפתקאותיה המרתקות של מיסי בארץ הסאונד

אותו קטע של די.ג'יי שאדו שנקרא "Why Hip Hop Sucks in '96?" ושימש השראה לקטע שרונן ארבל כתב מעלי, מכיל שורה אחת של טקסט מסומפל – "זה הכסף!". זו התשובה, ומהבחינה הזו באמת שום דבר לא השתנה בהיפ-הופ המסחרי ב-9 השנים האחרונות. MTV בייס מלא בקליפים של כסף, בחורות, סמים, ואקדחים, אבל זהו בעצם. כי צריך להיות ממש מנותק, או שונא היפ-הופ מקצועי, כדי לקבוע שהסגנון נשמע היום בדיוק כמו לפני תשע שנים.

ההיפ-הופ לא דורך במקום. הוא גדל לאורך, לרוחב ולגובה. מאז 96' ועד היום מיסי, טימבלנד, אמינם, לי'ל ג'ון, קומון, אאוטקסט, אורגנייזד נויז, רוטס מנובה, קניה ווסט, הנפטונז, RZA, אנטיפופ קונסרטיום, וכן גם קלאודד וחבורת אנטיקון ועוד רבים אחרים, לקחו את ההיפ-הופ ומתחו אותו לכיוונים חדשים ומפתיעים, להרפתקאות מרתקות בארץ הסאונד. בכל השנים האלה מפיקי היפ-הופ היו היחידים שהצליחו באופן קבוע להכניס לתוך המיינסטרים הפקות סאונד מאתגרות, צלילים חייזרים שהצליחו לרענן את חוויית הפופ הרדודה, הלעוסה והצפויה של העשור שחלף. משך כל הזמן הזה, היו אלה מפיקי אלקטרוניקה שבעיקר הקפידו להתעדכן בחידושים ובהמצאות של מפיקי ההיפ הופ, יותר מאשר בכיוון ההפוך. גם הכימיקל בראדרס, שעצם קיומם הוא מחווה להיפ-הופ, הקפידו בכל תקליט לכלול איזה טרק שהוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את הצליל של טימבלנד. "גלוואנייז" אתה אומר? "Big Pimpin'" של ג'יי-זי סימפל לופ ערבי עוד ב-99'. מחפש מפיקי היפ-הופ חדשניים היום? תקשיב למייקל "מיסטר קוליפארק" קרומס, ותשמע את ההפקות העדינות והמינימליסטיות שלו לינג-יאנג טווינס.

מיסי אליוט מסמפלת קטע שיצא ב-83' וכמעט לא נוגעת בו, זה נכון. אבל הטענה שזוהי תעודת עניות לדלות הרעיונית של ההיפ הופ היא בעייתית, לכל הפחות. כל מהות ההיפ-הופ היא הסמפול, הציטוט והשמתו בקונטקסט מחודש. זו היתה מלאכתם של די.ג'יים כמו הרק ובמבאטה בימים המוקדמים, ואת המורשת המשיכו מפיקי היפ-הופ לאורך השנים. כשמיסי, דווקא אחת שבדרך כלל לא מסמפלת חתיכות גדולות של מוזיקה, בוחרת לקחת חתיכה גדולה כל כך של קטע שנחשב לקלאסיקה בחוגים אחרים, ברור שהיא עושה החלטה מודעת ומחושבת, ודווקא משום כך מדובר באחד השירים החשובים שמיסי עשתה בשנים האחרונות.

עד שנות התשעים עוד לא נפערה כזו תהום בין ההיפ-הופ לבין "אומת הדאנס". הרבה קטעי האוס מוקדמים השתמשו בראפרים וטכניקות של קאט-אנד-פייסט היו משותפות גם למפיקי האוס כמו קולדקאט וטוד טרי וגם למפיקי היפ-הופ. מאידך, שנות השמונים היו שנות האלקטרו של ההיפ-הופ, עם הפקות רבות שהשתמשו רק במכונות תופים וסינתיסייזרים, והיו קריטיות להתפתחות של הטכנו וההאוס. כשמיסי אליוט מסמפלת את "Clear" של סייבוטרון, היא בעצם אומרת - בואו נחזור אחורה לתקופה שבה כולנו אהבנו אותם דברים, וכולנו היינו חברים. "אומת הדאנס" לא נתפסה על ידי ראפרים כחבורה של מתרוממים, וראפרים לא נתפסו על ידי ראשי-טכנו כחבורה של בבונים. והיא מגבה את דבריה במעשים – את הקטע שלה יכולים לנגן גם די.ג'יים של היפ-הופ וגם די.ג'יים של טכנו והאוס.

ויש כמובן את שאלת הגזע. שנים דובר על כך שחלוצי הטכנו מדטרויט הם שחורים, ממש כמו נגני הג'אז הגדולים וכמו ממציאי הבלוז והרוק-אנ'-רול. היום, עשרים שנה אחר כך, הטכנו הוא ז'אנר לבן יותר מחיוורון. ממציאיו השחורים נשארו מרירים ומתוסכלים, וחסרי השפעה על הכיוון העתידי שלו. אחרי שגם ההיפ-הופ נכנע בפני הלבנבנות האמינמית, מיסי, במהלך גאוני, תובעת בחזרה את הטכנו, ונותנת לשלישייה מבלוויל, דטרויט, את החיבוק החם מהרחוב השחור שאף פעם לא קיבלו. מיסי תהפוך את "Clear" של אטקינס למגה-להיט שהוא בעצמו מעולם לא יכול היה לעשות, ואטקינס, בתמורה, אחרי שיתחיל לקבל את התמלוגים על השיר, כבר לא יצטרך לאכול עם חיים פנחס.

מתיו הרברט הגאון (אתה רואה? אנחנו יכולים להסכים!) ימשיך לדפוק על סירים ומחבתות ולעניין כמה אלפי אנשים בעולם. מיסי אליוט, המוזיקאית הכי חשובה בעולם הפופ היום, תמשיך לשמור על האיזון בין פופ מושלם לרעיונות חתרניים. כי כמו שאמרת, "Lose Control" של מיסי הוא שיר תותחי מתמיד - מתחכם, משעשע ומרקיד.

נדב רביד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully