יציאת "מדגסקר" דווקא עכשיו, בפתיחת עונת המייג'ורים ההוליוודית, מסמלת הצהרת כוונות מצד אולפני דרימוורקס באשר למקומם של סרטי האנימציה שלה (ובכלל) במתווה העסקי שלהם. זהו סרט האנימציה השלישי שלהם בפחות משנה ("שרק 2", "תפוס ת'כריש"). עד כה השיג הסרט 160 מיליון $ בארה"ב בחמישה שבועות הסכום הנ"ל אמנם עבר את "תפוס ת'כריש", אך עדיין אינו עומד בציפיות של דרימוורקס, שנתמלאו תיאבון לאחר ש"שרק 2" הפך לסרט האנימציה הדיגיטלית הרווחי בכל הזמנים.
ולסיפור הסרט. בגן החיות של ניו יורק מרגישה חבורת חיות כי היא על פסגת העולם. תחת מעטה של עירוניות צינית, הם זוכים לטיפול של כוכבים. מרטי הזברה (ליהוק מפוספס תרתי משמע - של כריס רוק) מתחיל למאוס בשגרה, ומנסה לשכנע את אלכס האריה (בן סטילר הפושר), לצאת להרפתקה בטבע. איכשהו מתגלגלים השניים, יחד עם מלמן הג'ירף ההיפוכונדר (דיוויד שווימר האיום, שאפילו בדיבוב לא מצליח להשתחרר מדמותו של רוס ב"חברים") וגלוריה ההיפופוטמית (ג'אדה פינקט סמית המצוינת), לאוניה העושה דרכה לאפריקה. ארגזיהם נפלטים לחופו של האי מדגסקר, ושם הם צריכים ללמוד לחיות בפרא, כשמארחיהם, שבט למורים בראשות מלך נרקיסיסט (סשה ברון כהן, הלא הוא עלי ג'י), מנסים לגרום להם להרגיש בבית.
"מדגסקר" הוא סרט מהנה, אין ספק. מצחיק, קולח, משוחק סביר ומשתמש בקו אנימציה מקסים ומעניין, המזכיר את האמנות האפריקאית ששטפה מחוזות נרחבים באייטיז (תחשבו "גרייסלנד" של פול סיימון) - צורת ביטוי אמנותית שנראית הרבה יותר טוב מ"שרק" ודומיו. הסייד-קיקס, ובעיקר חבורת הקומנדו של פינגווינים מוטרפים, עושים את הסרט, עם הבלחות של הומור קיצוני ובוגר. הפסקול, מעבר למוזיקה של הנס זימר השבלוני, משתמש באופן מרענן בשורת להיטים אקלקטית (נעימת "מרכבות האש" של ואנגליס,Earth, Wind & Fire, הבי ג'יז ועוד).
מוזר לשים לב לקו ההולך ו"מתיילד" של דרימוורקס, אל מול התחכום ההמתגבר של המתחרים הגדולים, פיקסאר (שאף אולפן לא יכול להם מבחינת הקסם הבלתי-מוסבר שיש בכל סרט וסרט שלהם). אמנם העובדה ש"מדגסקר" מוגש בראש ובראשונה לילדים, אינה פוגמת בהנאה ממנו, אך כן דורשת תיאום ציפיות מצד קהל בוגר. אופיו של הסרט מפתיע מעט גם לאור ניסיונם של שני במאיו: אריק דארנל הוא האיש שעשה את "עבודת נמלים", שהיה ציני ובוגר יותר משמעותית מ"מדגסקר". טום מקגראת', שזהו סרטו הראשון כבמאי, הוא מבמאי "רן וסטימפי", סדרת האנימציה הפסיכוטית והמיתולוגית של ניקולודיאון. המקום היחיד שבו מקגראת' בא (כנראה) לידי ביטוי אמיתי, הוא באמצעות דיבובו של מנהיג הפינגווינים המיליטרסיטי. יש להניח שהשפה, ההומור והגישה הללו הם בגדר קו שיווקי חדש-יחסית, שבא בניגוד למשיכתם של יוצרי אנימציה בז'אנר הממוחשב כלפי קהל בוגר (שיוצאים בדרך כלל מתוך הנחה שהילדים הם "קהל שבוי"). בשורה התחתונה, ובהמשלה להתעסקות המוגברת של הסרט באוכל (בעיקר ברצונו של אלכס לאכול בשר, והתמקדותו בישבן המפוספס של מרטי), "מדגסקר" הוא ארוחת ילדים מזינה, ונשנוש חביב לצופי ההצגה השניה.
שוורצע חייעס
רותם דנון
30.6.2005 / 10:03