הספרות הבלשית היא ז'אנר ספרותי בעל מעמד מורכב. מצד אחד, מדובר בז'אנר שלא נחשב ל"ספרות גבוהה", או "יפה", אלא כסוגה ספרותית שהקריאה בה עונה, בסך הכל, על סיפוק של יצרים "נמוכים", יחסית, כמו סקרנות במקרה הטוב, או מציצנות ומעט סדיזם במקרה הרע. ספרות אמיתית, מה שנקרא, לא נתפסת, הרי, כמספקת צרכים או אמצעי בידור, אלא כמסע מסתורי במרחבי הדמיון או הנפש. מצד שני- אם כבר ספרות נמוכה, מרביתם של הקוראים האיכותיים והאליטיסטיים יתוודו שככה, בשביל להעביר את הזמן, הם קוראים איזה בלש טוב, ולא, נאמר, רומן רומנטי. ז'ורז' סימנון, יחד עם אדגר אלן פו, ארתור קונן דויל, ריימונד צ'נדלר ואחרים, נכנס בדיוק לרובריקה הזאת- ספרות בלשית במיטבה, שלא תהססו להרשים באמצעותה את חבריכם לטיסה.
ומה מבדיל את הספרות הבלשית הטובה, תשאלו, מזו של רם אורן? בתור מי שמעדיף רומן משרתות זול על פני התחבטות מטרידה בנוגע לזהותו של הרוצח, נראה לי שמה שהופך את ספריו של סימנון למהנים, ואפילו די מעניינים, קשור יותר לתפאורה שלהם ולעיצוב הדמויות והאווירה, מאשר לעלילה עצמה. ב"מכתב לשופט" ו"הילד שבחלון", שני רומנים קצרים המקובצים בספר שנושא את שמו של הטקסט הראשון, המהלך העלילתי מתאר התבשלות פסיכולוגית של הדמויות הראשיות המובילה לקראת סופו של הרומן לרצח בלתי נמנע. כל כך בלתי נמנע הרצח, עד שתיאורו לא מותיר בקורא שום זעזוע או הפתעה, אלא רק אנחת רווחה ואפילו אכזבה קלה. מה שמשאיר, לעומת זאת, את הקורא מרותק לאורך השתלשלות האירועים הצפויה קשור, כאמור, לכל ה"מסביב" של הספר.
גשש בלש בפעולה
ב"הילד מהחלון", הטוב, לדעתי, מבין שני הטקסטים של "מכתב לשופט", ה"מסביב" הוא עיירה קטנה בצפון צרפת של אמצע המאה העשרים. האקלים תמיד גשום או קודר, והשעה היא שעת ערביים אירופאית, עשירה בצלליות ופחד. ז'רום, ילד נבון, רגיש ומופנם, מביט שעות מחלון חדרו החוצה (תוכלו להתרשם ממראה זה גם באמצעות האילוסטרציה על עטיפת הספר). אין לו כל כך מה להביט אל תוך הבית, מכיוון שבחדר, מאחוריו, יושבת דודה ואלרי- כפריה זקנה ובהמתית אשר רודה בכל בני המשפחה, ובעיקר בז'רום האומלל, אך כולם נאלצים להתרפס בפניה בשל שמועות על צוואתה המופלגת. הנה- הרצח והמניעים ברורים, וגם הסוף לא מפתיע. עם זאת, תיאוריה של הדודה ואלרי (אשר מזכירים את דמותה המרהיבה של הזקנה המרושעת מסרטו של אטיין שטייז- "טאטי דניאל"), עולמה הארצי של האם, סוחרת הבדים, וידידו החצי- דמיוני של ז'רום, היושב בחלון של הבית ממול, הופכים את הרומן הקצרצר הזה לטקסט שכיף לחלום אתו חלום פרנקופילי נחמד.
ב"מכתב לשופט", לעומת זאת, הסוף הצפוי מראש ממש מעכיר את הקריאה בפרקים האחרונים, והופך אותם פשוט למשעממים. תחילת הרומן, לעומת זאת, מצוינת - אסיר כותב מכתב לשופט שלו, בו הוא מתאר התבגרות בעיירת שדה, הפעם בדרום צרפת, בצלה של אם פסיבית, רעיה אגרסיבית, ובהתאם לחוקי החברה הזעיר- בורגנית אשר הופכת את חייו בהדרגה לסיוט. התאהבות באישה אחרת עוזרת לגיבור לפרוץ את הכלא המטאפורי של חייו, אך להיכנס בשעריו של כלא ממשי.
החומרים שמהם עשוי "בלש טוב" מצויים, כאמור, אצל סימנון בשפע. אין כאן סתם רצח, סתם מפקח שחוקר, ובעיקר- אין יריות מפתיעות, והתפניות החדות בעלילה ספורות ומובחרות. זהו רומן מתח פסיכולוגי, כתוב טוב, אך עוקצו, כך זה נראה, לא נמצא בפואנטה הז'אנריסטית - כלומר, במעשה הנפשע עצמו. למי שתיאורים הומוריסטיים של דמויות מרחיבים את לבו, נופים זרים מחדדים את חושיו, ושעה פנויה מצויה באמתחתו- "מכתב לשופט" יכול בהחלט להוות בחירה בספר טוב לכבוד עונת המלפפונים.