כריסטיאן ווגל אולי אינו שם הנישא בפי רבים, אך כל מי שיחקור קצת בנבכי תולדות הטכנו האירופאי, ובצדדיו היותר פריקים, לא יהיה יכול שלא להיתקל בו. הקריירה המוזיקלית הענפה שלו כבר נמשכת יותר מעשור, במהלכה הספיק להוציא עשרה אלבומים, שהאחרון מביניהם, "Station 55", יוצא ממש בימים אלו בחברת Novamute (והליקון בארץ). אך זהו לא רק אלבומו החדש שמעורר עניין באותו יום בו נערך הראיון (16.6) מופיעה בקפה ברזילי בתל אביב להקת הPאנק-גאראג' פאניקו, שבנוסף להיותם צ'יליאנים כמוהו (משפחתו היגרה מצ'ילה לאנגליה כשהיה בן שנתיים), ווגל הוא גם מפיק המשנה של אלבומם האחרון, "Subliminal Kill". ועוד, אלו בדיוק ימי פסטיבל סונאר העליזים ששוטפים את רחובות ברצלונה, שם הוא מתגורר בארבע השנים האחרונות, ושבמהלכן גם ישיק את אלבומו החדש באחד מאירועי האוף-סונאר הרבים שמתקיימים בעיר. רצה הגורל, וגם שותפו הבולט לעשייה במשך השנים, ג'יימי לידל (בצמד הטכנו-Fאנק Super_Collider), חובק אף הוא אלבום חדש ומופלא.
תקליטו הרשמי הראשון של ווגל יצא ב-93 בלייבל מגנטיק נורת' של תקליטן הטכנו הצעיר דאז, דייב קלארק, אליו שלח דמואים שיצר באולפן אוניברסיטת סאסקס בברייטון, שם למד, ומאוחר יותר לימד, מוזיקה מודרנית. ניתן להבין את התפקיד המרכזי שמילא בהתפתחות הטכנו בפרט, והמוזיקה האלקטרונית בכלל, רק מלהעיף מבט בכמה מהשמות שליוו את הקריירה שלו ניל לאנדסטרום, ראס גבריאל, תומאס הקמן, סי בג, מתיו הרברט עימם הפיק קטעים, הוציא להם והם הוציאו לו. בנוסף לאלבומים בלייבלים כמו מיל-פלאטו וטרזור, סשנים בתוכניתו של ג'ון פיל וסיבובי תיקלוט אינטנסיביים, ב-96' הקים יחד עם האמרגנית שלו, אמה סולה, את קולקטיב האמנים No Future, שיחד עם שמות אלבומים כ-"All Music Has Come to an End", הפגין את התעניינותו הגוברת באספקטים היותר פילוסופיים של תרבות המועדונים ההדוניסטית, ולמרות שמותיהם הפסימיים משהו, ניסו להאיר את הדרך לקהילת הטכנו שנקלעה בלופ סגור.
באמצעות הקולקטיב פגש ווגל את ג'יימי לידל, שהביא עימו מבריסטול מטען מגוון של ג'ז, רוק וFאנק וכך נולד ההרכב סופר_קוליידר, ששילב בין גישות סאונד ניסיוניות ואסתטיקה אלקטרונית עם רוח אנושית חיה ושובבה, ואפילו שירים של ממש, ושמנקודת הזמן שלנו מתגלית חשיבותו כהולכת וגוברת, וכן הדגש ששמו בהעברה של הקלטות האולפן לבמה, במופעי לייב ששמם הולך לפניהם, והיו חלוציות בתחומן.
אם אין מאזינים אין אמן
מברוק על האלבום החדש. כיצד היית מאפיין אותו ביחס לעבודותיך הקודמות?
"אני חושב שהאלבום משקף התעניינות הולכת וגוברת אצלי בעבודה עם אמנים אחרים, ובתקשורת בכלל. גם באלבומים קודמים היו לי שירים, אך בזה הם תופסים חלק יותר מרכזי. בסינגל הראשון מתוכו, '1968 Holes', שנעשה עם הזמר קווין בלצ'דום (Belchdom), גם הטקסט של השיר הוא חלק מהמסר. יש לי חברים שנהנים לעשות מוזיקה קשה שאי אפשר ממש להאזין לה, אבל אני חושב שאם אין לך מאזינים אז אין לך זכות קיום בתור אמן".
זה מעניין כשזה בא ממישהו שנחשב לחלוץ אקספרימנטלי כמוך. אתה אומר את זה ביחס לדברים שעשית בעבר, או האם זו גישה שתמיד ליוותה אותך?
"תמיד היה לי חשוב לתקשר, למרות שאולי לא תמיד זה היה לי כל כך ברור. מבחינתי גם למוזיקה אקספרימנטלית, גם כשאין טקסטים, המוזיקה משתלבת בחברה וגורמת לאנשים לחשוב עליה, איך היא נעשית וכדומה. המוזיקה מעוררת מחשבה, וכשם שהיא ניסיונית, כאלה הם גם החיים שלי. החיים של מוזיקאי, ועוד כזה שחי בשוליים, הם סוג של קיום ניסיוני כשלעצמו, שיש בו משהו שמתגרה בסדרים הקיימים. אבל גם כשאתה מתעסק במוזיקה שמבחינה צורנית היא אולי מאתגרת, עדיין הרצון לתקשר ולהעביר משהו הלאה הוא שעומד מאחוריה. אבל האקספרימנטליות היא בחירה שאני לא מתכוון להתנער ממנה, זה איך שאני עובד, זה המקום בו אני נמצא וזה מה שאני רוצה לעשות כאמן".
בגלל חשיבות התקשורת גם הדגש על מופעי הלייב?
"לגמרי. מופע הלייב זה איפה שהדברים מקבלים חיים, צורה, חשיבות. האלבום זה ההתחלה של התהליך, הסקיצה, והלייב זה הסוף של הסיפור, ההמשך של ההתפתחות האורגנית שלו, מהות החיים שלו".
איך מתקבלות ההופעות?
"מעולה, למרות שלפעמים, כמו שהיה לי עכשיו בברלין, אתה מופיע מול קהל שנראה לך כל כך שבע שהוא כבר לא יודע מה הוא רוצה, ונראה כאילו כל הזמן הוא מחפש את הדבר הבא. אבל נדיר שהדבר הבא פשוט נוחת מהשמיים, זה בדרך כלל חלק מהתפתחויות איטיות ומתמשכות, ויש איזו קוטביות שנולדה מתוך דרכי השיווק האגרסיביות, שיצרה ניגוד בין הציפייה לחידושים ומהפכות לבין היכולת ליהנות ממה שקורה בהווה".
לאחרונה התעסקת יותר בהפקת להקות צ'יקס און ספיד, פאניקו זה חלק מאותו תהליך?
"אני הרי מפיק מוזיקלי, זו העבודה העיקרית שלי, וככה אני לא צריך להרוג את עצמי בלכתוב שירים ואני יכול להתרכז בחלקים החשובים יותר בשבילי, כמו בניית האווירה הכללית, התפאורה, מה נאכל, איפה נישן. וברצינות, העבודה עם אנשים נוספים היא חוויה יותר עמוקה ויסודית. במקום לבלות את הזמן מול מחשב לבד בחדר אתה נמצא במשך כמה שבועות עם עוד אנשים ויחד מפיקים משהו אחיד, ועצם התהליך דורש פעילות תקשורתית ענפה, שמן הסתם באה לידי ביטוי במוזיקה".
כמה עצים זו טיסה לקנדה
יש קשר למעבר לברצלונה?
"מאוד. המעבר לברצלונה היה משמעותי ביותר עבורי, ואני גם לא ממש רואה את עצמי עובר מכאן מתישהו בזמן הקרוב או הרחוק. יש משהו שונה באווירה ובאנשים כאן, יותר פתיחות, ובכלל זה שעכשיו כל עניין הלהקות חזר לאופנה עם החזרה של הרוק והכול, רק שכאן זה אף פעם לא יצא מהאופנה, וממילא השורשים המוזיקליים שלי נעוצים בPאנק וגאראג', ככה שהחיבור הוא טבעי לגמרי. אני עייף מלטייל כל הזמן, אני כבר 12-11 שנה מסתובב, מופיע, מתקלט, מקדם. האמת, זה כבר לא קול יותר, זה נהיה ממש לא בסדר".
מה זאת אומרת לא בסדר?
"יש בעיה מוסרית עם לטוס עד הצד השני של העולם במשך יום שלם רק בשביל לתקלט ארבע שעות. יש מחסור בדלק ואנרגיה, ואנשים מתים בגלל שגופים גדולים מאתנו יוצאים למלחמות בגללם. מבחינה אקולוגית זה אסון. יש אתר באינטרנט שמחשב את העלות או המשמעות באנרגיה של כל טיסה שלך, כלומר, אתה מכניס את הנתונים, כמה נוסעים, מאיפה ולאן, וזה אומר לך כמה עצים אתה צריך לשתול כדי להחזיר את זה. טיסה לטוקיו זה 50 עצים. בדיוק פגשתי את הרברט אתמול, וזה היה מאוד מעניין לדבר אתו, כי הוא נמצא במקום מאוד דומה לשלי מבחינה אידיאולוגית והמחשבות שלו על איך לתרגם את זה לחיים עצמם".
אתה, הרברט, לידל, אנדרו וות'רול, סי בג - לפני עשור הגדרתם את השוליים של האלקטרוניקה והיום אתם משמשים חלק מאוד פעיל בתעשייה. יש מכנה משותף שקושר אתכם כדור?
"אני חושב שבנינו קהילה מאוד חזקה, שגידלה את עצמה בשוליים, התבגרה, השתנתה בהתאם לצרכים שלה, אבל עדיין הצלחנו לשמר מרכיב בסיסי מהמהות הראשונית שהובילה אותנו לזה. נראה לי שזה קשור לקלאבינג, לא רק לפעילות עצמה, אלא לכל מושג הקהילה שסביב ההתכנסות במועדונים, בריקודים, בדרך החיים האלטרנטיבית הזו. גם החיים שלנו בתעשיית המוזיקה, והרצון של כל אחד מאתנו להמשיך עם מה שמעניין אותנו, הוביל אותנו לפתח אסטרטגיות של פעילות מחוץ למבנה הקונבנציונלי של התעשייה".
מה אתה אומר על האלבום של ג'יימי לידל? אתם עוד תשובו לשתף פעולה?
"אני חושב שזה אלבום מעולה, הוא לקח את עניין השירים עד הסוף. כרגע אני לא יודע מה יהיה עם סופר_קוליידר, כי שנינו מאוד עסוקים בקידום של האלבומים שלנו, אפילו ששלי יוצא באופן קצת יותר צנוע משלו. מה גם שהעבודה שלנו ביחד היא מאוד איטית, ולפעמים אפילו נראה לי שרק בשל איזה צירוף נסיבות מוזר זה בכלל התאפשר. כל הגישה הייתה לקחת שירים ולנסות ולגדל אותם בגינה הקטנה שלנו, ולכן זה גם לקח לנו כל פעם 3-2 שנים".
ולישראל מעניין אותך להגיע? אתה יכול לחסוך בדלק ולשוט לכאן בסירה...
"רעיון מעולה, אולי אפילו אגיע על אופניים. האמת, כמו שכל הדברים בעולם הזה מתנהלים, נראה לי שצריך איזה קונסטלציה של כמה גרמי שמיים כדי שאגיע, אבל מי יודע, אפילו סופר_קוליידר הצליחו להוציא שני אלבומים שלמים".