עברה פה סאטירה

השבוע יצא לי לבלות במשרדי מחלקת החניה של עיריית תל אביב. היה זה מפגש שגרתי עם מחלקת קבלת קהל של מוסד ציבורי, כזה המקיים כל אזרח ישראלי אחת לכמה חודשים, ועל אף שמפגש מעין זה יצאה דיבתו רעה, אין הוא שנוא עלי כלל ועיקר. וזאת כיוון חוקיו הנוקשים של המפגש – משך זמן של לפחות שלוש שעות, היעדר מוחלט של התרחשות מסוג כלשהו, פניהם הלאים של נותני השירות. כל אלו לא מותירים לך ברירה אלא לקבלם, וההשלמה עם מצבך – יש בה מן השלווה: פסק זמן בעיצומו של יום אקסטטי. מדיטציה בלתי מתוכננת. זן ואמנות הבהיה באוויר.

ואז, לפתע, פרע קול צעקני את הסדר המופתי של נשימתי. מסתבר, כך הובהר לי מאותו קול שבקע מגרונה של אשה, כי השומר אישר לשוטר במדים להיכנס לפני כולם. בשלב מסוים הבין השומר – שניחן כנראה באינטליגנציה רגשית גבוהה מהממוצע - כי המונולוג הצדקני מפריע את מנוחת שאר הנוכחים הרבה יותר מטובת ההנאה לה זכה כחול המדים, והחליט לעשות מעשה. "זה לא בסדר!", הזדעקה האשה. "את צודקת", ענה השומר. "לא היית צריך לתת לו להיכנס!", קוננה. "נכון", ענה השומר. "אל תענה לי בציניות!", היא המשיכה. "מצטער", ענה השומר.

הפער בין הנימוס לכאורה של השומר לבין ציפיותיה (שלא לומר השתוקקותה) של אותה אשה להתנצחות, גרמו לפרצי צחוק בקהל. ומופע הסטנד-אפ המאולתר הזה היווה הדגמה להסבר על מקור ההומור, שראיתי יום קודם כן בתכנית "כיצד פועל גופנו" בערוץ 8. כשאנו שומעים משפט או רואים סיטואציה מסויימת, אנו מניחים מראש את ההמשך. כשהמשך זה שונה מהמתבקש, הוא גורם לנו לצחוק. לדוגמא: "יש לי שעון צלילה עד עומק 200 מטר. אני אוכל לדעת מה השעה כשהראש שלי יתפוצץ". כל הפעולות האלו מתבצעות באונה הימנית הקדמית של המוח. אנשים שאונה זו נפגעה אצלם, אינם מבינים הומור. כך, למשל, את המשפט הקודם הם ישלימו: "יש לי שעון צלילה עד עומק 200 מטר. אני יכול לדעת מה השעה כשאני שוחה".

לסטיריקנים, אם כן, אמורה להיות אונה ימנית קדמית מפותחת במיוחד. אבל גם בתכנית סיום העונה של "אחורי החדשות" לא עלה על פני ולו חיוך אחד. זה לא ש"אחורי החדשות" לא אלגנטית, או אינטליגנטית, היא פשוט לא מצחיקה. ברוב הקטעים נעדר אותו אלמנט קומי שהתגלה במפתיע אצל השומר במחלקת החניה – ניצול מצב אקטואלי והפיכתו למגוחך. הם פשוט ממשיכים באופן המתבקש. הקטע בו התארח ליאור שליין ובירך את יאיר ניצני על סיום העונה מיצה זאת: "רציתי לומר שזו אחלה תכנית. היא משודרת בערב. היא לפני התכנית שאחריה, ואחרי התכנית שלפניה. אז בהצלחה – איך קוראים לו? – כן, יאיר!". לו היו נותנים לפגוע אונה-ימנית-קדמית לכתוב את הקטע הזה, הוא לא היה מנסח זאת יותר טוב.

זה לא שאין חומר טוב לסאטירה בישראל. שכן מפגש עם החיים הציבוריים בישראל – בניגוד למפגש עם המוסדות הציבוריים – כמעט תמיד יחרוג ממה שאמור להיות שגרה. מהדורת החדשות של ערוץ 10 ביום שני סיפקה שתי דוגמאות לכך, המקיימות יחס הפוך ביניהן. בראשונה נראה שר הבינוי והשיכון, יצחק הרצוג, מסייר בדירות שהכינה המדינה מראש למפוני גוש קטיף. "כמה חדרים יש פה?", הוא שאל את המלווה שלו, "הדירה חדשה לגמרי, כן?", "איזה גן משחקים יפה יש פה. יופי של תכנון". דימוי שר הבינוי כסוכן נדל"ן מצחיק אותך לא רק כי הוא שונה מהמתבקש, אלא בעיקר כי השונה מהמתבקש לא שונה מהמציאות. וכי מה הם שרי השיכון לדורותיהם אם לא סוכני נדל"ן של המתנחלים? ברור שהרצוג מודע לאלמנט הקומי שבהליכה עם הדימוי הזה עד הסוף, ומטרתו מושגת: הוא מערער את טענת המתנחלים שלא דואגים להם. זה לא שהדירה אינה נאה בעיניהם, אם נצטט את זוכה אליפות ספר הילדים של ישראל, השכנים אינם נאים בעיניהם: הם לא פליטים פלסטינים. סאטיריקן בעל אונה ימנית קדמית חריגה לא היה מנסח זאת יותר טוב.

בניגוד להרצוג, לימור לבנת לא התכוונה לייצר סיטואציה קומית. אבל במקרה שלה, אין צורך בכותב סטירי. אצלה הסאטירה באה ישר בילט-אין, ואם רק זו היתה כוונתה, היתה זאת עדות ניצחת לאונה ימנית קדמית יוצאת מגדר הרגיל. למרבה הצער, שלנו כמו גם שלה, הנאום שנשאה במהדורת החדשות הוא מקרה קלאסי לקטגוריית "לא נגענו": "אני שמחה להודיע כי זהו יום היסטורי. יום בעל חשיבות עליונה. יום חג. הרפורמה במערכת החינוך יוצאת היום לדרך". וקולה הזכיר לי לרגע את אותה אשה שהפרה את שלוות נפשי במחלקת החניה. ישבתי מולי המסך ומלמלתי: "את צודקת".