אחרי מרתון צפייה בן 11 שעות, נראה היה לי פתאום שהמסכנים האמיתיים בסאגת הלייב 8, הם בכלל טל ברמן ואביעד קיסוס. 11 שעות של צפייה רצופה, לא כל שכן הנחייה רצופה, הן חתיכת התשה. וזו היתה למעשה הבעיה העיקרית של מרתון השידורים המבורך לכשעצמו שקיבלנו מערוץ 10. עצם השגת זכויות השידור של הקונצרט היו הישג עצום עבור הערוץ, ששידר את האירוע התרבותי-פוליטי המתוקשר הזה, אבל בזאת למרבה הצער, לא הסתיימה המלאכה. כתפיהם של טל ואביעד אמנם רחבות דיו כדי לסחוב על עצמן שידור, אבל 11 שעות בבידוד כמעט מזהיר - למעט כניסות מפוזרות של ניצן הורוביץ המצוין ועדן הראל החיננית - הן בגדר משימה בלתי אפשרית גם עבור המנוסים והמהוקצעים שבמגישים. מדוע לא הביאו לאולפן מומחי מוזיקה שונים, מעריצים מושבעים של פינק פלויד או פעילים חברתיים כדי שיבארו אספקטים טריוויאליים פחות של האירוע? פאנל מתחלף של אורחים יכל להקל בהרבה את השידור על טל ואביעד ולהקל עליהם לא מעט ממאסת השידור הכבדה שהונחה עליהם.
לכן קשה לבוא אליהם בטענה כלשהי. הכימיה בין השניים כבר הוכחה היטב במהלך השנה האחרונה בתכנית הרדיו המוצלחת שלהם, ובברגעי האולפן של שידור קונצרט הלייב 8, זה כל מה שנשאר - לעתים היא השמימה (בעיקר כשהלכו והתקדמו השעות), לעתים הבריקה (כשהחיצים שקיסוס הרבה לשלוח בכולם גם פגעו), ולעתים היתה אנמית למדי.
שורות האינפורמציה הטיקריות שרצו להן במהלך ההופעות היו רעיון מוצלח למדי, למרות שניכר כי תוקצרו מאולמיוזיק והתכנים שהציגו היו מעט תמוהים. מצד אחד הם היו משעשעים ופיקנטריים, ומצד שני עסקו בהיבטים הקפיטליסטיים ביותר של תעשיית המוזיקה, מה שיצר דיסוננס, שרק גרם להופעות להיראות יותר ויותר פטרוניות וצדקניות ופחות מרגשות. האם באמצע "Save a Prayer" של דוראן דוראן, שנתנו הופעה מרגשת ומפוטמת כאחד, או איזה שיר מעפן של הבלאק אייד פיז, חשוב לי באמת לדעת כמה מיליוני עותקים נמכרו עד היום מאלבומיהם?
ההופעות עצמן היו לא רעות בכלל ואפילו הפתיעו. היה יפה לראות את כל האמנים, למעט יו-2 שהתעקשו לשיר שירים חדשים, מגישים לקהל המיליונים את הלהיטים שאותם ציפו לשמוע. לפני שנגיע לאיחוד של פינק פלויד, נזכיר כמה רגעים מוצלחים במיוחד - בון ג'ובי ששיחקו אותה עם ביצוע סוחף ל"Living On A Prayer"; סטיבי וונדר שאפילו הנוכחות של רוב תומס לא הצליחה להעיב על "Higher Ground" שלו, ששמר גם בהופעת אצטדיון על הצליל החם וFאנקי שלו; הסיום הגוספלי ב"מיוזיק" של מדונה היה פינאלה מרגשת להופעה מהודקת; וויל סמית שפתח את המופע בפילדלפיה עם נקישת אצבעות כל שלוש שניות שסימנה את תדירות המוות של ילדים אפריקאים כתוצאה מעוני; רובי וויליאמס (שהוצג על ידי דיוויד בקהאם, שנראה כמי שמתרגש באמת לעמוד על במה), הרעיד את הייד-פארק וכמובן שהקיור נשמעו פיצוץ מפריז.
ובקשר לפינק פלויד. למרות שאני נמצא מרחק אסטרונומי מלהיות מעריץ של הדינוזאורים האלה, קשה היה לי שלא להתחמם קצת מהופעת האיחוד ההיסטורית שלהם. ארבעת השירים שניגנו נבחרו בקפידה ובתבונה ונשמעו לא פחות מנהדר. הסאונד, כמו במקרה של סטיבי, שמר על החום המקורי שלו, ולמרות שנוגן בעדינות היה עוצמתי. כשדייב גילמור, שנראה קצת מבואס מהנוכחות של רוג'ר ווטרס שלא הפסיק לחייך, החליף לאקוסטית וניגן את ריף הפתיחה של "Wish You Were Here" אפילו הצטמררתי.
לא ברור לי אם הקונצרט הטראנס-אטלנטי שארגן בוב גלדוף ישיג בסופו של דבר את מטרותיו. סביר להניח שלא, ויחד עם זאת, הוא ללא ספק אירוע חשוב. אם על ידי הופעה של שאקירה תגבר המודעות לעשיקת המשאבים והגזל הכלכלי מאפריקה, אפילו את הצדקנות של בונו, שז'אקט הוורסאצ'ה שלו בהחלט צרח "מודעות", אני מוכן לבלוע.
מופע שנות השמנים
רונן ארבל
3.7.2005 / 9:26